עקבות במוניקנדם

שבעה עשר יהודים בלבד חיו בעיירת הדייגים מוניקנדם מצפון-מזרח לאמסטרדם בשנת 1942. שבעה עשר יהודים בלבד, וגם אליהם הגיעו הנאצים ב-1 במאי באותה שנה ארורה.

ביום קיץ שמשי של שנת 2019 נסענו, חברתי ענת ואני, למוניקנדם, כדי להתחקות על עקבותי תושביה היהודים. וגם כי יפה שם, למה לא.

שני הסברים אפשריים למקור השם מוניקנדם Monnickendam. לפי הראשון, monk היה כינוי למגדל שנבנה בתוך חפיר מלא מים, כדי לחסום כניסה אל העיר דרך הסכר. מגדל-סכר, monk-dam.

אפשרות שניה מציעה כי מקור השם הוא במסדר נזירים שהחזיקו באדמות האזור עד המאה השלוש עשרה, סכר של נזירים, monks-dam.

כך או כך, זוהי עיירה מימי הביניים שנמצאת במחוז Waterland, אדמת מים רבים.

סכר הנזירים

הגענו וחנינו ממש ליד בית הקברות היהודי הישן, האשכנזי, ומחצית הקבורים בו נושאים את שם המשפחה מוניקנדם. המצבות ניצבות במאונך לרצפה, וזאת בניגוד לבית קברות ספרדי-פורטוגזי, שבו הן שכובות. וכיוון המצבות הוא מזרחה, לעיר הקודש ירושלים. כבר בשנת 1677 הורשו בני הקהילה האשכנזית לקבור את מתיהם בבית הקברות, והוא עדיין בשימוש עד היום הזה.

מאנניקקענדאם

בית הכנסת של מוניקנדם הוא היום מסעדת דגים, ומדרגות לעזרת הנשים מובילות לאזור ישיבה מעוצב בקומה העליונה. במדריך התיירים כתוב שהגג המרובע מזכיר את בית המקדש בירושלים. יכול להיות. אנחנו לא ראינו, אבל אולי זה ברוח הקודש.

עם הרבה דמיון אפשר לתאר תפילת שבת בבית הכנסת, עם הרבה דמיון ועצב. לאורך המאה העשרים מספר התושבים בעיירה הלך ופחת, עד שבשנת 1934 עוד לפני המלחמה, בית הכנסת נסגר לחלוטין, אחרי שהתקיימה בו, בפעם האחרונה, חתונה.

פעם בית כנסת, היום מסעדת דגים

מדרגות לעזרת נשים

מי על הקיר? עובדי המקום לא ידעו

אבן הפינה לבית הכנסת, הונחה בג׳ בסיוון תרנ״ד, 7 ביוני 1893

שלט אבן בקומה הראשונה באחד הבתים מסתיר סיפור. ליאו הורדייק ואשתו ליאס הסתירו כאן במהלך המלחמה חמישה יהודים. במשך יותר משנתיים סיפקו להם מקום מבטחים וכשהמצב הפך מסוכן מדי, הם הוסתרו בחלל שבין הרצפה והתקרה. זו הייתה משפחה של חמישה נפשות, ביניהם שני ילדים. אחרי המלחמה, כאות של הכרת תודה, המשפחה העניקה למציליהם את האבן הזו. תייר אמריקאי שביקר במוניקנדם ושמע את הסיפור, הזמין את משפחת המצילים לעבור לקליפורניה והם קבעו את חייהם שם.

"אומץ. ליאו הורדייק. מלא אמונה. החמישה שמצאו כאן מקום מקלט מפני הרדיפות״

ועוד עקבות של מלחמה וזיכרון יש בעיירה, כמו למשל אבן הזיכרון הזו, הקבועה בפינת הבית שבו החזיקה משפחת לב בחנות הסדקית שלהם. מאנו לב Manu Leuw שרד את המלחמה במחבוא, כמה בתים ליד החנות שלו, הודות למשפחת הורדייק. באבן מתואר עץ החיים שמזכיר מנורה, ושני ענפי העץ כרותים, והמילה ׳זכור׳.

בי״ד אייר תש״ב גורשו בני העיר היהודים ונרצחו בסוביבור ובאושוויץ. זכור

וכמובן, אבני נגף. שבעה עשר יהודים ומספר אבני נגף בסמטאות העיירה. פרויקט ׳אבני נגף׳ הוא יוזמה של האמן הגרמני גונטר דמנינג Gunter Demning, שהגה את הרעיון בשנת 1992. לוחית קטנה מפליז משולבת בתוך ריצוף המדרכה, בפתחי הבתים בהם גרו יהודים. בקלות תוכל לחלוף על פניהן, אך כשתראה ותעצור לרגע, תתכופף ותקרא, ותכרע, ותזכור. יזכור.

יזכור לבני משפחת ויטמונד

עיירה יפה היא מוניקנדם, יפה וגם עצובה, אם אתה יהודי. עם מרכז עיר קטן ועתיק, בתים יפים ומעוצבים, מפרץ קטן ותפאורה של ימי הביניים. מוזיאון הפעמונים מציג את מערכת הפעמונים הפעילה העתיקה ביותר בעולם. במפרץ אפשר לשחות, לרכב על אופניים, לשוטט וליהנות מאור השמש. אפשר גם לבקר בכפר Marken הסמוך, עם אווירת רוגע הולנדי ירוק.

מרכז המבקרים של מוניקנדם נמצא בבית הולנדי טיפוסי, המציג ״מיטת קופסא״, Box Bed. רואים את זה הרבה בבתי כפר בהולנד, ככה ישנו פעם. אפשר לסגור את המיטה עם דלתות, ואת הילדים הקטנים להניח לישון במגרות, כמו ארון ממש. רוב הסביר לנו באריכות, שפעם ההולנדים האמינו שאם ישנים כשהגוף במנח של מאה שמונים מעלות, מתים. אז הם ישנו בחצי ישיבה, עם הר של כריות שתמך בגב. לכן מיטות הקופסא האלה היו קצרות יחסית, שהרי לא נדרשו לאחסן הולנדי גבוה שלם, אלא רק חצי הולנדי, כשהוא חצי יושב. ואם שאלתם את עצמכם למה ההולנדים גבוהים, כמו שאנחנו שאלנו את רוב שהיה גבוה, אז ההסבר שקיבלנו הוא- בגלל שהם ישנים הרבה, ובשינה, כידוע, גדלים. גם אם ישנים בישיבה. גם מוצרי החלב, כן, אבל בעיקר השינה. לכו לישון, אולי תגבהו.

מיטת קופסא וסבתא הולנדית בחצי שכיבה

אפשר לבלות כאן יום שלם ולא להזכיר ולו במילה אחת את הסיפור היהודי, אלא שאז הוא כמו יעלה אלינו מן האוב כשנשב לארוחת צהריים במסעדת דגים שפעם הייתה בית כנסת, נקנה קפה בקיוסק שבפתחו אבני נגף, ונחנה בחניה הסמוכה לבית הקברות האשכנזי.

כי ככה זה פה על אדמת הולנד ואירופה, אפשר גם לקנח בפאי תפוחים או בשחיה במפרץ. לשחות ולזכור, זה בסדר. ככה זה יהודים.