שלוש שעות עם דודה טניה

בחתונה שלי דודה טניה לובשת שמלה לבנה. היא לא יודעת שצבע לבן, לרוב, שמור לכלות בחתונתן ולא לדודתן.

זו השימלה הכי חגיגית של דודה טניה והיא הגיעה איתה במיוחד ממינסק.

אנחנו נפגשות בעשר ורבע בבוקר ביציאה מתחנת המטרו אורוצ׳ייה והולכות מיד לבית הקברות. על ביתן האחזקה תלוי שלט פח ועליו ציורים קטנים של מצבות. ׳אפשרויות חדשות׳, כתוב שם. רק לבחור.

לא ראיתי את דודה טניה מאז החתונה לפני שתים עשרה שנה. בינתיים נולדו לי שלושה ילדים ואת אף אחד מהם היא לא פגשה. היא שולחת להם כרטיסי ברכה רוסיים לימי הולדת, חלקם מגיעים אחרי חודשיים וחלקם לא מגיעים בכלל. היא אף פעם לא זוכרת איך קוראים לילד הקטן ומתבלבלת תמיד בין גיא לשי. השמות הישראלים לא מתיישבים לה בראש.

היא האחות היחידה של אמא שלי ולבעלה סשה יש בעיה. סשה הוא בן הזוג של דודה טניה בעשרים או שלושים שנה האחרונות והם תמיד גרו בבתים נפרדים. היא התחתנה איתו כשהייתה בת כמעט ארבעים כי היא רצתה ילדים. אבל לא היו להם ילדים והבעיה, כך דודה טניה הייתה מספרת, היא אצלו ולא אצלה.

אנחנו הולכות על השלג וחולפות על פני מצבות גדולות, מלאות בהוד קומוניסטי מגוחך. אלה פעילי המפלגה לשעבר. פריטיצקי, למשל. זה גיבור בלארוסי, הוא היה חבר מחתרת. אנחנו גרנו ברחוב פריטיצקבו, והנה הוא כאן בעצמו, פסל ברונזה גדול – ראש גדול וסביבו עוד הרבה ברונזה – אולי זה בד, אולי זה דגל.

׳לקחתי את,׳ אומרת דודה טניה, ׳לפנות את השלג, כל כך הרבה שלג השנה. גם הבאתי שקיות, אם נפלו מחטים על המצבה, הכל מתמלא במחטים.׳

פסל הברונזה הבא גדול ממימדי אדם רגיל והוא יושב על המצבה של עצמו. שיש ורוד והוא מעל, ידיים שלובות על הברכיים והברכיים צומחות מתוך השיש. יש לו כמעט חיוך, הוא לבוש חליפה ומביט קדימה. אני לא מתכופפת כדי לראות מה שמו. איש חשוב, עוד פעיל מפלגה. אולי אפילו ממש המזכיר.

׳בחורף קשה להגיע לכאן, זה רחוק לי,׳ אומרת דודה טניה. ׳גם הרבה ללכת מהתחנה של המטרו. את צריכה לזכור איך הלכנו. תזכרי את הפסל הגדול, תעשי לך סימנים. אחר כך ימינה, יש כאן שלט. זאת חלקה תשע עשרה, את צריכה לזכור.׳

אני לוקחת ממנה את האת הכבד.

היא מדברת הרבה, דואגת שלא אמצא כשאגיע לכאן לבד. היא מציינת נקודות אחיזה בדרך, אני מצלמת אותן, יודעת שלא אשתמש בזה. גם יעל הולכת איתנו. יעל כאן בגללי. יעל היא השותפה הכי טובה שלי למסעות כאלה, היא חזקה ובטוחה בעצמה. היא לא מדברת רוסית ולא מבינה את דודה טניה. לפעמים אני מתרגמת לה אבל לא תמיד ולא את הכל ואת מה שלא, יעל משלימה לבד.

׳הבאתי גם פרחים, הכל פה נובל כל כך מהר, בקור הזה שום דבר לא שורד.׳

אנחנו מגיעות לחלק היהודי. מרדוך, שרה, משפחת מרשק, טרנופולסקי, דוידוביץ׳. מגני דוד, מנורות חרוטות על המצבות. המצבות ישנות, הרבה זמן לא ביקרו אותן. מכוסות בשלג, מוקפות במחטי אורן. אני מפנה את השלג ודודה טניה מוציאה מהשקית השחורה את סלסלת הקש עם פרחי הבד האדומים. בעדינות היא עוברת מעל הגדר הנמוכה ומניחה את הסלסלה על המצבה. מלכה קרושינסקי, סבתא שלה ושל אמא שלי. אבל לידה, זה לא סבא שלהן.

׳למה כאן זה לא בעלה, סבא שלך? זה לא מסתדר עם השנים, הוא הרבה יותר צעיר.׳

׳זה לא בעלה,׳ אומרת דודה טניה, ׳זה הבן שלה, הירש. הוא דוד שלנו. שלי ושל אמא שלך.׳

׳מה קרה לו? לפי המספרים על המצבה נראה שהוא מת צעיר.׳

׳הייתה לו תאונה,׳ אומרת דודה טניה ומפנה את המבט. ׳הוא נדרס. הוא השאיר מכתב.׳

׳מה זה אומר?׳ אני שואלת, ׳הוא רצה להידרס?׳

׳אנחנו לא יודעים. הוא נדרס מתחת לחשמלית. הוא היה בכלא. היו לו חובות. אנחנו לא ידענו הרבה.׳

׳אז זה אומר שהוא התאבד? הוא הסתבך והתאבד? ׳

׳אני אומרת לך, שאני לא יודעת,׳ אומרת דודה טניה.

׳מה היה במכתב?׳

׳הוא כתב לנו מהכלא, אמר שקשה לו. אחר כך הוא השתחרר ונהרג. אני באמת לא יודעת יותר מזה. כל מה שאני יודעת אמרתי לך.׳

׳לא אמרת לי כלום. גם אמא לא אמרה לי כלום.׳

׳לא דיברו אצלנו, לא דיברו. גם אנחנו לא ידענו.׳

אני מרגישה את המצח שלי בוער. אני רוצה להגיע לבית של דודה טניה ולמצוא את המכתב הזה, ואולי עוד מכתבים אבל אין לנו זמן. מחרתיים אנחנו טסות חזרה. אני רעבה ורוצה קפה אבל אנחנו ממשיכות ללכת, דודה טניה הופכת לחסרת מנוחה.

׳ תשימי לב, כאן יש ספסל ואחר כך כאן עמוד נמוך. כאן תראי את המצבה הזו עם הצלב הגדול, אחר כך שוב שמאלה. את חייבת לזכור. כשאני אלך, אף אחד לא יבוא כבר. אף אחד לא יבוא.׳ אומרת דודה טניה ואני כועסת. אני כועסת שהיא מטילה עליי את העול הזה ואני כועסת על סשה שלא הביא לה ילדים.

׳אני אבוא, אל תדאגי לזה. אני אעלה על מטוס ואני אבוא. את רק תשמרי על הבריאות שלך,׳ אני אומרת לה ומרגישה קור ושקר.

אם דודה טניה תמות עוד עשר שנים, נגיד, אני אהיה חייבת לבוא. אין לה אף אחד. אני לא יכולה לסמוך על סשה, הוא שיכור והמשפחה שלו רוצה לקחת לה את הדירה. אמא שלי תהיה חייבת לבוא אם אחותה תמות, אין מה לעשות.

והנה ארקדי נגנביצקי, סבא שלי, זה שאמא שלי הייתה קוראת לו ׳פאסקודה׳ בימי ראשון בבוקר במטבח כשהוא טיגן דראניקי. פאסקודה זו מילה מאוד, מאוד רעה. וסבתא שלי, רוזה. התמונות שלהם חרוטות על המצבה האנכית, ומתחתיה רק מצבה שוכבת אחת, כאילו שיש רק קבר אחד. ׳למה רק אחת?׳

׳כי קודם סבא נפטר ונקבר כאן, ואחר כך סבתא, ואותה שרפו.׳ אומרת דודה טניה. ׳יש כאן רק כד עם האפר אז לא צריך הרבה מקום.׳ לא צריך הרבה מקום.

יעל מצלמת אותנו ליד המצבה. דודה טניה אף פעם לא מחייכת, גם עכשיו זויות הפה שלה פונות למטה, העיניים שלה כבויות, אין בה שימחה וזה לא קשור לבית הקברות. אני אומרת קדיש ויעל עונה אמן. דודה טניה לא יודעת מה זה קדיש, באף אחת מהלוויות בהן נכחה בחייה לא אמרו קדיש. היא עומדת בפנים חמוצות. אנחנו מתחילות לחזור וחולפות שוב על פני ראש הברונזה של פריטיצקי, על פני המנוח שיושב על מצבתו ועל פני השלט ׳אפשרויות חדשות.׳

בתחנת המטרו הרוחות הקפואות שורקות ודודה טניה אומרת לי פתאום:

׳היה לנו עוד אח. הוא נפטר בלידה. קראו לו לאוניד, ליוניה.׳

׳מה?׳ אני שואלת ומתרגמת מיד ליעל, ׳היא אומרת שהיה לה ולאמא שלי עוד אח שנפטר בלידה. לא שמעתי על זה אף פעם. איך אפשר להבין את זה בכלל?׳

׳תשאלי אותה עוד,׳ אומרת יעל, ׳ תשאלי למה לא סיפרו לך.׳

׳למה לא סיפרתם לי?!׳ אני שואלת ושומעת את הרוח שורקת.

׳ לא דיברו אצלנו, לא דיברו על כלום,׳ אומרת דודה טניה. ׳אחרי שזה קרה סבתא שלך נסעה לחופשה בסוצ׳י עם סבא, יש לי תמונה שלה על החוף, בשמלה עם נקודות. היא הייתה כל כך יפה אז… אחרי החופשה הזאת אני נולדתי.׳

אני רוצה ללכת משם עכשיו, לעלות על המטרו שנוסע בכיוון ההפוך מדודה טניה ולא לראות אותה יותר. עם כל דקה נעמדות על הכתפיים שלי קוביות כבדות של ברונזה.

אנחנו פונות כדי להיכנס אל הרציף ושם להיפרד, ואז היא אומרת ׳רגע.׳ אני מסתובבת.

׳תראי, יש עוד משהו שצריך לעשות,׳ היא אומרת, ׳את צריכה לבוא איתי לנוטריון. זה בכיוון ההפוך.׳

׳עכשיו?׳

׳כן, זה לא יקח הרבה זמן, רק לחתום על ייפוי כוח, שיהיה.׳

׳ייפוי כוח למה?׳

׳ייפוי כוח לדירה שלי, ברחוב קולמן. כדי שתוכלי לקבל אותה אם אני אלך.׳

׳טניה,׳ אני אומרת, ׳יש לך עוד הרבה שנים, את בריאה, לא צריך עכשיו. אם תצטרכי , רק תגידי ואני אבוא שוב, אני אעשה מה שצריך. ׳

׳בבקשה,׳ היא אומרת, ׳רק תחתמי, זה ממש פה, זה כמה תחנות רק, והמשרד פתוח, אני כבר בדקתי. אני מבטיחה לך שזה משהו קצר מאוד.׳

יעל אומרת לי ללכת ואני מצייתת. היא נוסעת למרכז העיר לאכול דראניקי ואני נדחפת עם דודה טניה לקרון המטרו ואנחנו נוסעות חמש תחנות למשרד של הנוטריון. דודה טניה רגילה לנסוע במטרו. הפנים שלה עגומות וקרות כמו פני כל הנוסעים במטרו במינסק. מישהו דוחף אותה, היא מפנה אליו מבט יוקד ואומרת ׳אדוני, תשים לב, אנשים עומדים פה!׳ היא אחת מהם, אחת מההמון האפור של מינסק בחורף הזה.

׳מי ילווה את עומר לחופה?׳ שואל אבא שלו שבועיים לפני החתונה. ׳איתך ילכו שתי האמהות, אבל את עומר מי עוד ילווה, יחד איתי?׳

ואז מגיע הרעיון. ׳דודה שלך, היא מגיעה לחתונה, נכון?

׳נכון.׳

׳היא באה עם בעלה, נכון?׳

׳נכון.׳

׳אז מצוין, הוא ילווה לחופה. מצאנו פתרון.׳

׳הוא לא יכול, בעלה. ׳

אני מנסה לדמיין את סשה, ורוד ושמן, עם פנים רוסיות של איכר, אולי גם כבר קצת שתוי מהמשקאות בקבלת פנים, וגם לא יהודי לצורך הטקס, מלווה את עומר לחופה. אי אפשר לחשוב על משהו יותר מוזר מזה. דוד שמעון, אח של חמותי לעתיד, עושה את התפקיד ואני משתעשעת במחשבה על הכבוד הגדול והזר שכמעט נפל בחלקו של סשה.

מתחיל לרדת שלג. זה שלג קל והפתיתים קטנים וקלים. המדרכות מלאות בסלאקץ׳, מילה רוסית שאומרת ׳שלג מלוכלך ורטוב׳. אנחנו מגיעות לבניין פינתי עם הכיתוב ׳נוטריוס׳. דודה טניה מדברת עם הפקידות בזמן שאני הולכת לשירותים. היא רוצה לדעת מה צריך לעשות כדי שאני אוכל להיות מיופת כוח על הדירה שלה. היא כבר כתבה את זה בצוואה ועכשיו היא רוצה שגם אני אחתום. נוטריון צריך לאשר.

כשאני חוזרת הפקידה מסיימת לבדוק והיא אומרת שצריך ללכת למשרד אחר שמתמחה בנדל״ן, ברחוב ז׳דאנובה. המשרד שלהם מתמחה בתעודות, לא בנדל״ן. אנחנו שוב צועדות בסלאקץ׳.

׳מתקשרים אליי כל הזמן, מדברים בלחש.׳ אומרת פתאום דודה טניה.

׳מה? מי מתקשר?׳

׳מתקשרים, כל מיני פושעים, הם רוצים לדעת אם אני בבית, הם מפחידים אותי.׳

׳למה שהם יפחידו אותך? מה הם רוצים?׳

׳הם מפחידים אותי, ככה עושים אצלנו לזקנים. מתקשרים בלילה, לוחשים משהו ומנתקים.׳

׳אבל למה דווקא אלייך הם מתקשרים? יש להם סיבה?׳

׳הם יודעים שיש לי דירה, והם רוצים שאני אצא מהדירה ואז הם יקחו אותה. אז הם מנסים להפחיד אותי. לשכנה של חברה שלי, זינה, באו בלילה ונתנו לה בראש עם ברזל. ׳

׳טניה, אני חושבת שאת מדמיינת דברים. למה שהם ירצו לעשות את זה לאישה מבוגרת?׳

׳כי ככה זה אצלנו, את לא מכירה. זה בגלל שהם יודעים שזאת הדירה שלי. אם הם ידעו שהדירה לא שלי אלא שלך, הם יפסיקו להתקשר.׳

׳אז בגלל זה את רוצה להעביר לי עכשיו את הדירה?׳

׳כן, כי אני רוצה לשפץ אותה ולמכור. אבל אז את תצטרכי לשלם מיסים. צריך לבדוק אצלכם כמה מיסים זה אם יש לך שתי דירות.׳

׳אין לי דירה, טניה.׳ אני לא מצליחה לעקוב אחרי הטיעונים שלה אבל גם אין לי כוח לשאול. ׳אנחנו גרים בשכירות.׳

׳אז בסדר, יותר טוב,׳ היא אומרת, ׳אז גם אני רוצה לעבור לגור בשכירות ואז לא תהיה לי שום דירה והם יפסיקו להתקשר כי לא יהיה לי משהו שהם יכולים לקחת. וגם המשפחה של סשה תעזוב אותי כי כבר לא תהיה לי דירה. מבינה?׳

׳לא.׳

׳זה לא משנה, את רק צריכה לחתום שאת נותנת לחברה שלי זינה ייפוי כוח לטפל בדירה כשאת לא תהיי.׳

׳מה הקשר לזינה?׳

׳זינה, היא תהיה פה כשאת לא תהיי והיא תעזור לי. את רק צריכה להסכים שהיא תעשה את זה. יש שם גם אנטנה על הגג, זה עושה סרטן ואף אחד לא מדבר על זה, יהיה קשה, מאוד קשה למכור אותה…׳

אני נעצרת באמצע המדרכה וצועקת. ׳טניה, אני לא מבינה מה את רוצה! אם מדובר על ירושה, פשוט תכתבי אותי בצוואה! אם מדובר על להיות בעלת הדירה שלך עכשיו, אני לא יכולה להחליט את זה כרגע! אם את רוצה לשפץ, תשפצי ותמכרי ותקחי את הכסף, אני לא צריכה אותו!׳

דודה טניה מהנהנת וחופרת עם הנעל בסלאקץ׳. ׳בסדר, לא חשוב. לא נעשה את זה עכשיו.׳

׳אני אבוא כשתצטרכי, אני אעלה על מטוס ואבוא, נטפל בהכל בצורה מסודרת! עכשיו אין לי זמן, אנחנו חוזרות מחרתיים!׳

׳בסדר, בסדר. לא חשוב,׳ אומרת דודה טניה. אני חושבת על קפה ודראניקי.

אנחנו הולכות את כל הדרך חזרה לתחנת המטרו בשקט.

׳תראי, אני רוצה לבוא לבקר אתכם,׳ אומרת דודה טניה כשאנחנו עוצרות בכניסה לתחנה, להיפרד. ׳רק יש בעיה קטנה, שיש לי צהבת. הפטיטיס איי.׳

׳וזה בעיה אם רוצים לטוס?׳

׳לא, פשוט אני לא רוצה להדביק את הילדים שלך.׳

׳אוקיי.׳

׳אבל אם הם מחוסנים, אז זה בסדר. הם מחוסנים?׳

׳כן,׳ אני אומרת, ׳מחסנים אצלנו את כולם כשהם תינוקות.׳

׳אה, זה טוב. אבל את יודעת אם מחסנים אותם להפטיטיס בי או להפטיטיס איי? כי לי יש הפטיטיס איי.׳

׳אני לא יודעת.׳

׳אה.׳

׳ואת ועומר, אולי אני יכולה להדביק גם אתכם בטעות בהפטיטיס, אתם קיבלתם חיסון להפטיטיס?׳

׳כן, קיבלנו.׳

׳איי או בי?׳

׳אני לא יודעת, טניה.׳

׳את יכולה לבדוק ולהגיד לי? אני רוצה לדעת.׳

׳כן, אני אבדוק, בטח.׳

׳טוב. תודה.׳

׳בסדר. אני צריכה ללכת.׳

׳בטח, בטח, תלכי. אני אקח מכאן חשמלית, היא מגיעה ישר הביתה.׳

׳להתראות, טניה.׳

׳להתראות.׳

אנחנו לא מתחבקות.

אני שועטת במדרגות של תחנת המטרו, מהר, מהר. רצה לאורך הרציף, יוצאת מהתחנה בצד השני, מסתכלת סביב לראות שהיא כבר לא שם, רצה מסביב , נכנסת שוב. מכניסה עוד ועוד אסימונים, נכנסת ויוצאת, עוברת שלוש פעמים ברציף ושבע פעמים בדלתות האימתניות שהרוח שורקת בהן. אני רוצה להרחיק מעצמי את שלוש השעות האחרונות האלה. את מצבות הברונזה, את הפרחים מפלסטיק, את הדוד שאולי התאבד, את הכד עם האפר של סבתא שלי ואת ליוניה התינוק המת.

חצי שעה אחר כך אני שותה הרבה קפה והרבה בירה עם יעל במסעדה בלארוסית מסורתית . בערב אנחנו מבקרות במופע בלט ׳רומיאו ויוליה׳ ויומיים אחר כך חוזרות לארץ. דודה טניה מגיעה לשדה התעופה ברגע האחרון ודוחפת לי ליד חבילה. ׳זה מתנות לילדים,׳ היא מדברת מהר, ׳קניתי לבנות שעון, ולגיא קניתי משחק, הוא צריך לבנות טנק מחתיכות עצים קטנות, יש שם הוראות, אבל זה ברוסית, את תסתדרי עם זה?׳ היא לא מחכה לתשובה, ׳קניתי גם בשבילך כמה חולצות לבנות פשוטות, מכותנה, זה מאוד מחמם והיה גם קשה להשיג, עמדתי בתור בגום שעה וחצי אתמול, יש שם גם סוליות עם פרווה, לעומר, לשים בנעליים, את צריכה מספריים בשביל זה כדי לגזור לפי מידה, יש לך מספריים?׳

כבר מסרנו את המזוודות ואני שמה את החבילה בשקית נפרדת שעולה איתי למטוס. אני שונאת ללכת עם שקיות וכועסת שהיא גורמת לי לאי הנוחות הזו, אפילו שזה מתנות לילדים. אני שוב נפרדת ממנה בלי חיבוק וסבלנות.

דודה טניה לא כותבת ולא שולחת כרטיסי ברכה רוסיים למרות שבינתיים יש אצלנו שני ימי הולדת. אני לא מספרת לאמא שלי על הנסיעה ההיא והיא לא שואלת, וחמישה וחצי חודשים אחר כך היא מתקשרת אליי בחצות, בוכה.

׳סשה התקשר אליי עכשיו,׳ היא אומרת בשקט, ׳הוא היה בשוק. הוא מצא את טניה בדירה שלה על הרצפה בשלולית של דם. ׳

׳מתקשרים אליי כל הזמן, מדברים בלחש.׳ אני נזכרת בהליכה שלנו בסלאקץ׳.

׳הוא חושב שפרצו לבית שלה, כנראה אתמול בלילה. ׳

׳הם מפחידים אותי… הם יודעים שיש לי דירה…׳

׳והוא הגיע רק היום בערב, מסכן, היה צריך לראות אותה ככה. כנראה נתנו לה מכה חזקה בראש עם ברזל. אף אחד מהשכנים לא שמע כלום. ההלוויה מחרתיים. מחר בבוקר אזמין לנו כרטיסים.׳

אני חושבת על זה שהיא לא הספיקה להתגרש ממנו. היא רצתה להתגרש כדי שהדירה לא תעבור למשפחה שלו. ׳הם אנשים מאוד, מאוד לא מסודרים, גם לא הוגנים. הם רק מחפשים לקחת דברים לעצמם.׳

אנחנו נוחתות במינסק ונוסעות ישר לבית הקברות המזרחי שליד תחנת הרכבת אורוצ׳ייה. אנחנו הולכות הרבה בתוך בית הקברות, לאזור שאני לא זוכרת מהביקור הקודם, אין שם סימנים. קוברים אותה רחוק מהאחרים, אנחנו לא מבינות למה וסשה אומר שזה מה שאמרו לו ולא מתווכח. עצוב לי שדודה טניה תהיה רחוקה מכולם גם עכשיו אבל הבור כבר מוכן.

חמישה אנשים בלבד נוכחים בהלוויה של דודה טניה שלי. אני, אחותה, בעלה הורוד והשמן, החברה מיופת הכוח זינה ורב של חב״ד שהצלחנו למצוא מרחוק בהתראה קצרה. רצינו גם מניין אבל הם לא מצאו, ׳אין במינסק עשרה יהודים שיגיעו מעכשיו לעכשיו, ׳ מסביר הרב, ׳ככה זה פה לצערנו. אבל אנחנו לא דואגים, המשיח קרוב.׳

הרב אומר קדיש ורק אני עונה אמן במקומות הנכונים, השאר חוזרים אחריי בשקט. הם מנסים לחזור גם אחרי ׳יהא שמא רבא מבורך לעולם ולעלמי עלמייא׳ אבל מתבלבלים ומוותרים.

אחר כך אנחנו הולכים לבקר את כל השאר – סבא וסבתא, סבא וסבתא רבה והבן שלהם, שאולי התאבד ואולי לא. ואיפה קברו את ליוניה? איפה קברו לפני שבעים ומשהו שנה תינוקות בני יומם?

אנחנו מפנים את העלים, מנגבים את האבק הקיצי ונוסעים לבית של סשה. זו דירה קטנה בקומה השישית בבניין סובייטי ישן. הדירה לא מסודרת, מלוכלכת מאוד ויש בה ריח חזק של אלכוהול. בית של גבר שכבר הרבה זמן אין בו אישה. בקבוקים ריקים ממלאים את המטבח ועומדים גם על הרצפה. ׳לא הספקתי להביא לאיסוף,׳ סשה מתנצל, ׳ אפשר להרוויח מהבקבוקים שבעה רובל, אפילו תשעה ביום חזק. בחודש טוב, אפילו מאה חמישים רובל, זה כדאי. תשבו, למה אתן עומדות.׳

סשה פותח בקבוק חדש וממלא את הכוסיות שלנו. אני לא רוצה לשתות, אני לא אוהבת וודקה, אבל שותה בכל זאת, לזכרה. האלכוהול החזק יורד לי בגרון ומערפל מיד את הראש.

סשה רגיל לשתות ועכשיו הוא גם רוצה לדבר. הוא מוציא מאחת המגירות מעטפה וממנה כמה תמונות. תמונות ישנות בשחור לבן, כנראה אחותו ואחיו, אנשים ׳לא הוגנים.׳ אולי טוב שיש אנטנה על הגג והם לא יודעים, שיעשה להם סרטן. מה יהיה עכשיו עם הדירה שלה?

׳הנה, תראו,׳ הוא מוציא עוד אחת ומחייך.

׳היא הייתה כל כך יפה אז, טניושה שלי,׳ סשה מושיט לנו את התמונה. ׳כל כך יפה לה לבן.׳ הפנים הגסות שלו מתררכות, יש שם כמעט אהבה. למה היא רצתה להתגרש ממנו?

׳וגם את היית יפה כמובן, בטח, סליחה. את, היית הכי יפה שם.׳ הוא מסתכל עליי, כמתנצל.

בתמונה אני עומדת באולם, מזיעה מריקודים. משמאלי סשה ומימיני דודה טניה.

היא מחבקת אותי חיבוק רפה ומהוסס ושתינו לובשות שימלה לבנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s