כיתה זין תשע

בשכבה ז׳ בחטיבת הביניים על שם יצחק בן צבי היו תשע כיתות.

שמונה מהן היו כיתות ׳רגילות׳ וכיתה ז׳ תשע, האחרונה ולא רק במספר הסידורי, הייתה כיתה טיפולית. לפני שלושים שנה ׳כיתה טיפולית׳ היה שם מקובל לכיתה בה לומדים ילדים מתקשים, ילדים קשים. הם היו זקוקים לטיפול מיוחד והכיתה הטיפולית סיפקה אותו.

בכיתה ז׳ תשע למדו שבעה או שמונה תלמידים.

היה שם למשל, את גל. גל היה גבוה, לבש בגדים צמודים, היה לו שיער ארוך והוא עשה תנועות עם הידיים כשדיבר, זורק את פנים כף היד החוצה בכל משפט. אמרו עליו שהוא הומו. לא ידענו מה זה הומו אבל זה היה נשמע כמו משהו לא טוב.

הייתה גם חופית, היא הלכה עם נעלי פלטפורמה גבוהות, איפור שחור, שרשראות מוכספות ומכנסונים קצרים צמודים. לפעמים בהפסקות היא הייתה נעלמת עם גל מאחורי אולם הספורט. עקבנו אחריהם במבט מסוקרן. אולי הם הם היו זוג, אולי הם לא היו זוג. ומה זה אומר בכלל, להיות זוג בכיתה טיפולית של ז׳ תשע.

היה גם את ברק, הוא היה שחום ומופרע וכל הזמן היה בנזיפות במשרד של חיה הרכזת.  

לכיתה ז׳ תשע לא הייתה שום גאוות יחידה. זה היה אוסף של ילדים אבודים שלא היה  להם קשר אחד לשני, שבמקרה מצאו את עצמם בחדר הזה, כמו בשיעור ריענון נהיגה. בכל האירועים הבית ספריים, כשהכיתות האחרות הכינו שלטי מורל, צרחו והתגבשו בטיול השנתי, ילדי כיתה ז׳ תשע בהו בשקט בחלל.

הם היו הכיתה הטיפולית של שכבת ז׳ והמורים שלהם לא הצליחו, או לא רצו, להפוך אותם לכיתה עם גאוות יחידה. ולבד הם לא יכלו.

בז׳ תשע למדה גם ליטל. היא הייתה ילדה שמנמנה ונמוכה עם נמשים. היא הייתה יכולה ללמוד בכל כיתה אחרת בשכבה, היא לא עשתה רושם של מישהי עם בעיות מיוחדות, אבל משום מה שמו אותה בז׳ תשע. כנראה הקשיים הלימודיים שלה היו חמורים במיוחד.  

והיה גם את ימית גיגי. ימית גיגי הייתה מוזרה. גם היא, כמו ליטל, הייתה שמנמנה. לא בדיוק שמנמנה, כמו שלא הייתה לה צורה. היא הייתה רחבה במותניים, הרגליים של היו קצרות, הייתה לה בטן בולטת. השיער שלה היה דקיק ועל הפנים שלה היו פצעים. ימית גיגי דיברה מוזר. היא בלעה מילים, גלגלה עיניים כשדיברה, לפעמים היה קשה להבין מה היא אומרת. אף אחד מהכיתה לא רצה להיות חבר שלה. גל לעג לה, חופית עם הפלטפורמות השפילה אותה מול כולם, ברק המופרע הרביץ לה בהפסקות ואז הלך למשרד של חיה, ליטל התרחקה ממנה. ימית גיגי הייתה לבד. אין דבר נורא יותר מלהיות לבד כשאתה בן שלוש עשרה ולומד בכיתה טיפולית בשכבה של תשע כיתות זין.  ימית הייתה רגילה לזה.

בכיתה ז׳ שמונה – השכנה של ז׳ תשע, למדנו אלינה ואני. אלינה הייתה החברה שבזכותה העולם שלי היה מואר יותר בשנים האלה. שתינו עלינו לארץ, אני בגיל שמונה והיא בגיל תשע, אני ממינסק והיא ממוסקבה.  בכיתה ד׳ נפגשנו לראשונה ונדבקנו זו בזו. לא היינו צריכות אף אחד אחר, לא היינו צריכות אף חברה אחרת ואף חבר אחר. הספקנו זו לזו וחיינו בעולם בסימביוזה של כוח וסקרנות. שתינו היינו עולות חדשות, ילדות יחידות להוריהן. מיד דיברנו בינינו עברית. אני חושבת שילדים אחרים קינאו בנו למרות שלא היינו מהמקובלות. הם אמנם התנשאו עלינו אבל לנו היה את ימית גיגי ואנחנו התנשאנו עליה.

פגשנו את ימית בתחילת כיתה ז׳. אני לא זוכרת איך התחברנו ומי התחילה עם מי. אני חושבת שאלינה ואני פשוט מצאנו אותה. היא תמיד הייתה לבד. בהפסקות המסדרון הארוך בין המשרד של חיה הרכזת לשירותים המסריחים היה מתמלא בילדים. הם עמדו קבוצות קבוצות, הם רצו מקיר לקיר, הם עברו מקצה לקצה בחבורות ובזוגות. ימית הייתה יוצאת מהכיתה הקטנה שלהם – כיתה ז׳ תשע לא הייתה צריכה מקום גדול – להתאוורר קצת מריח הקלמנטינות בחורף, ועומדת במסדרון, נשענת על הקיר. מסתכלת, בוהה. אף אחד לא התייחס אליה. היא הייתה יוצאת דופן, לא נעימה למראה, לא אסטטית. היא דיברה בצורה משונה, היו לה חצ׳קונים.

שאלנו איך קוראים לה ומאז היא נדבקה אלינו. היא הייתה מגיעה בתחילת ההפסקה ממש עם הצלצול ונעמדת בפתח הכיתה שלנו, עומדת ומסתכלת. מחכה שאלינה או אני נצא אליה. מחכה עד שנסיים להכניס את הספרים והמחברות, עד שנוציא את הסנדויץ׳ מהתיק, מחכה בסבלנות. ילדים אחרים מהכיתה היו חולפים על פניה. לפעמים הם היו דוחפים אותה כאילו בטעות, ומצמידים אותה למשקוף. היא לא הבינה שצריך לזוז כי היא מפריעה במעבר. היא לא כל כך הבינה מצבים חברתיים, או מצבים בכלל.   היא הייתה זזה כשמישהו היה עובר ואז חוזרת לעמוד במעבר, מחכה שנצא.

היינו יוצאות אליה, מחייכות, שואלות מה שלומה ואיזה שיעור היה עכשיו. בדיבור הלא ברור שלה, עם המילים שהיא בלעה, היא הייתה מספרת לנו סיפורים ארוכים. זה היה משעמם ולא הייתה לנו סבלנות לשמוע אותה. רצינו שהיא תלך אבל לא יכולנו להגיד לה. רציתי להיות עם אלינה לבד, לחזור לקלילות שלנו, שימית הרסה. היא לא הייתה שייכת. היא הייתה נדבקת אלינו באוטובוס חזרה הביתה, קו עשרים וחמש מבית הספר למרכז העיר. היא הייתה יושבת לידנו ומדברת, מגמגמת, לועסת מילים.

׳היא נטל,׳ אלינה אמרה יום אחד. ׳מה זה נטל בכלל?׳ אמרתי, ׳מאיפה את מכירה מילים כאלה?׳

׳נטל, נו׳ אלינה אמרה, ׳מישהו שאתה לא רוצה שיהיה איתך אבל הוא בא בכל זאת. זה נקרא נטל.׳

לפעמים היינו מבקרות אותה בכיתה שלה. היא הייתה יושבת לבד בשולחן ובוהה במחברת מכונאות רכב. היא הייתה עושה את עצמה לומדת למבחן שלא היה, או מתעמקת בשמות חלקי המנוע. זה מה שעושים ילדים שאין להם חברים. הם עושים את עצמם לומדים. עושים את עצמם מתעמקים במשהו לא חשוב. ימית הייתה מראה לנו בגאווה את המחברת, מסבירה בגמגום על סוגי השמן ועל הקרבורטור. רק כיתה ז׳ תשע למדה בבית הספר הזה מכונאות רכב. במערכת החינוך חשבו שבכיתה הטיפולית כדאי להשקיע בלימודי מקצוע. ואם אפשר, שיהיה כמה שיותר מעשי. רכב זה מעשי. מה ימית עשתה עם זה אחר כך? היא עובדת במוסך?

יום אחד שכחנו להביא מצרכים לשיעור כלכלת בית. היה צריך להביא קמח ושלוש  ביצים, לפנקייק. מעבר לגדר של בית הספר הייתה מכולת. אף אחד לא היה משחרר אותנו באמצע יום לימודים למכולת לקנות קמח וביצים, השומר לא נתן לצאת מבית הספר בלי אישור, אז החלטנו לעשות את זה בהפסקה בלי להגיד לאף אחד. היינו עולות חדשות נועזות עם ג׳ינס ונעלי דוקטור מרטינס.

החלטנו לטפס מעל הגדר איפה שלא רואים, לרוץ מהר למכולת ולחזור עם קמח וביצים. למה שלא יהיה לנו פנקייק? זה השיעור הכי כיפי במערכת.

ימית נגררה אחרינו. לא רצינו שהיא תבוא, לא סמכנו עליה. היא הייתה מגושמת מדי כדי לטפס על הגדר, היא הייתה כבדה באופי ולא הבינה ניואנסים של מצבים, ההרפתקה הזו לא הייתה בשבילה. זה מסוג הדברים שאתה עושה עם אנשים כמוך, שאתה יכול לסמוך עליהם. אתה לא עושה את הדברים האלה בגלל מחויבות חברתית. אבל היא באה בכל זאת.

הצלצול להפסקה צלצל, יצאנו מהר מהבניין ורצנו לגדר. אלינה עברה את הגדר בקלות. היא הייתה מעולה בספורט. גם אני עברתי בקלות אבל קרעתי את הג׳ינס. זה היה ג׳ינס שמאוד אהבתי, בהיר עם כוכבים צבעוניים. משהו עם סטייל של שנות התשעים, מאיזה מחסן של עולים חדשים.

ימית נשארה בצד של בית הספר. היא לא הצליחה לטפס אפילו על גדר האבן הנמוכה כדי לעלות על הגדר האמיתית הגבוהה, מברזל.

׳בואי ימית! שימי רגל על האבן ותתפסי את הסורגים! תעשי מהר!׳ קראנו לה מהצד השני. ימית היססה. היא הייתה גדולה וחסרת קואורדינציה. היא הייתה גרועה בספורט. הייתה לה איזה בעיה פיסית. לא ידענו מה. היא הכניסה את האצבעות בחורים הקטנים של הסורגים ומשכה את עצמה למעלה, מנסה להניח רגל אחת על גדר האבן וויתרה מיד. זה היה מעורר רחמים.  ׳ימית נו! את חייבת להזדרז, יתפסו אותנו!׳ לחשנו לה .

היא התחילה לבכות ועשתה עוד ניסיון. בפעם השנייה היא הצליחה להרים את עצמה מעבר לגדר האבן ולעלות קצת על הסורגים. היא הייתה כבר בחצי הדרך למעלה כשאיבדה את האחיזה ונפלה.  וברגע הזה ראינו מרחוק את השומר מתקרב אל הגדר. ׳יקומי, לכי מהר לבית ספר. אל תגידי לאף אחד!׳

 ימית הסתכלה עלינו במבט עגום ולא היה לנו זמן להתעכב איתה. אלינה ואני רצנו שפופות למכולת. ׳היא הולכת להלשין עלינו, בטוח היא תלשין. היא לא ממש בסדר הילדה הזאת׳ אמרה אלינה תוך כדי הריצה.

קנינו מהר חבילת קמח וכמה ביצים, העברנו את השקית בזהירות מעל לגדר והספקנו להגיע בזמן לשיעור כלכלת בית. אף אחד לא שם לב לג׳ינס הקרוע שלי ואף אחד לא שם לב שיצאנו וחזרנו. הפנקייקים בשיעור כלכלת בית של המורה יונה יצאו מעולים. ביום הזה לא ראינו יותר את ימית. שיעור כלכלת בית היה האחרון לאותו יום וחזרנו הביתה בקו עשרים וחמש, כרגיל. ימית לא הייתה באוטובוס.

למחרת נפתחה דלת הכיתה וחיה הרכזת קראה לנו לבוא אל המשרד שלה. ימית ישבה שם במבט מושפל, ידה חבושה. ׳ימית סיפרה לי מה קרה אתמול,׳ אמרה חיה הרכזת.  ׳ואני רוצה שתדעו שאני גאה בכן. ככה חברים צריכים לנהוג. כל הכבוד.׳

אלינה ואני הסתכלנו אחת על השנייה ולא אמרנו מילה.   ׳דיברתי עם ההורים של ימית וסיפרתי להם מה קרה,׳ חיה המשיכה. ׳ימית הצטערה על מה שהיא עשתה ואמרה שזה לא יקרה שוב. לא יוצאים מבית הספר באמצע היום בלי אישור, נכון?׳

׳נכון, חיה, אני יודעת את זה ואני באמת מצטערת. סליחה׳ ימית גמגמה. היא באמת לא בסדר, הילדה הזאת. 

׳טוב שמנעתן ממנה לעשות את זה, בנות. זיהיתן מה קורה ועצרתן את זה בזמן. עשיתן נכון.׳ הרגשתי את הראש שלי דופק חזק בין הרקות.

׳לכו, תחזרו לכיתה. אני אדבר עם ההורים שלכם יותר מאוחר, שגם הם ידעו מה קרה.׳ אמרה חיה הרכזת. לי לא היה אכפת. אמא שלי לא עשתה עניין מהדברים האלה ולא היה לה מה להגיד לי על זה. היא לא שמה לב לג׳ינס הקרוע.

 ולהורים של אלינה באמת לא היה אכפת. הם אפילו לא הגיעו למסיבת סיום של כיתה ו׳.

אחרי הסיפור הזה ימית רק נדבקה אלינו עוד יותר. היא בסך הכל עקמה קצת את היד בנפילה מהגדר אבל חוץ מזה לא קרה לה כלום. היא לא רצתה להלשין עלינו כשהשומר תפס אותה ולקחה את האשמה על עצמה.

ימית גיגי המשיכה לבוא לכיתה שלנו בהפסקות ולחייך את החיוך המטופש עם החצ׳קונים, לדבר על מנועים ולבלוע מילים. היינו חברות שלה כי לא היה לנו לב להשאיר אותה לבד אפילו שהיא הייתה באמת נטל.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s