היום בו נתקעה המעלית

זה סיפור אמיתי שקרה לחברתי טליה (לא שם בדוי) והיא הסכימה לי לספר לכם אותו כי חבל שרק אנחנו נצחק. 

בוקר אפור, מדכא. חשוך וקר, רטוב. 

כלב, שלושה ילדים ואני, צריכים להגיע בזמן לבית הספר. 

אנחנו מתעכבים כרגיל, מתארגנים לאט. ההוא רוצה את זה, ההיא רוצה את זה, כולם צועקים והכל בלגן, והנה אנחנו יוצאים. אני מאיצה בילדים ׳תקראו למעלית׳, מישהו מהם לוחץ על הכפתור, עוברות כמה דקות אבל המעלית לא מגיעה. 

ואני עם עגלה ועם תינוק ועם תיקי ספורט ועם כלב ואיפה המעלית? אנחנו חייבים מעלית, כי עם כל התיקים והילדים והכלב, קשה לרדת במדרגות מהקומה השלוש עשרה. 

אני נזכרת שבצד השני של הבניין, יש עוד מעלית. אפשר להגיע לשם דרך המרפסות.  

אז אנחנו יוצאים למרפסת המשותפת הארוכה שבין המעלית למדרגות. 

קפוא וגשום בחוץ, אני מצמידה את הילדים אל קיר הבניין כדי שלא יירטבו. אין לי משהו אחר להגיד להם חוץ מ׳יאללה לכו׳ ואנחנו הולכים – עם הפנים לכיוון הבניין ולא לכיוון הנוף  – זו קומה שלוש עשרה וקצת מפחיד שם במעבר הצר של המרפסות. 

יאללה לכו

והילדים שלי בדיוק בגובה של החלונות. זה חשוב למה שיקרה בשורה הבאה. 

כי פתאום אני רואה לפניי את חדר השינה של השכן.

 ואני  לגמרי לא מוכנה לזה. 

אני רואה את כולו, הוא הרגע יצא מהמקלחת והוריד את המגבת – ממש אל מול פני הילדים. החלון, כאמור, בדיוק בגובה שלהם.  

והוא מסתכל עליי, אימה בעיניו. ואני מסתכלת עליו, מבועתת. כרובי הכלב קופץ והילדים המומים ׳אמא, יש שם איש ערום!׳ 

 כרובי ואני עושים סיבובים במקום אבל אין לנו לאן לפנות במעבר הצר, אין לאן לחזור. חייבים להמשיך ללכת. 

השכן המסכן בורח מהחדר עם המגבת. הוא מנסה לעטוף את עצמו ואנחנו נאלצים לצפות גם באחוריו. כל זה נמשך שניות בודדות אך נחרט בזיכרון לתמיד. 

אחר כך הייתי מאוד נבוכה. לא ידעתי איך אסתכל לו שוב בעיניים. 

בעלי הציע שנעשה מידה כנגד מידה והוא יראה גם אותי ערומה, אבל אני החלטתי פשוט לקנות להם פרחים. 

הבאתי פרחים, דפקתי בדלת, מבחוץ שמעתי שהם בבית אבל אף אחד לא פתח. 

אז השארתי בכניסה עציץ סחלב עם פתק וכתבתי שאני נורא מצטערת. 

מאז נפגשנו כמה פעמים בחדר המדרגות, הבחור מעולם לא הישיר אליי מבט, אני יכולה להבין אותו. כך זה נמשך עד היום שבו קנינו בית משלנו ועברנו משם. 

***

הסיפור של טליה עורר בי את מוזת החריזה. 

הנה לפניכם גרסת השכן לאירועי אותו בוקר אומלל

זו שעת בוקר מוקדמת, תחילת השבוע, 

אצלי שעת מקלחת – נוהל קבוע. 

מהאמבטיה יוצא, 

מתנגב ומבסוט,

שורק ומטפטף, 

רענן ומרוצה. 

ואז

אצלי בחלון, 

בלי צלצול, בלי דפיקה ובלי שום הכנה

אל מול פניי כך פתאום

מופיעה השכנה. 

לפניה דוחפת עגלת תינוקות

מאחוריה שלושה ילדים, לפחות

ראיתי גם גבר, הוא בלי עגלה

לפי כל הסימנים זה כנראה בעלה. 

אני עומד שם ערום,

ממש בלי תחתונים

ומולי עומדים, נדהמים

השכנים. 

במרוץ אחרי חלוק או מגבת

זיהיתי גם כלב

(או אולי זו ארנבת?) 

הם התנצלו ואמרו שזה ממש לא נעים. 

(למי לא נעים?! למי?!)

לא פתחתי כשבאו, התחבאתי בפנים. 

הלכתי לאיקאה וקניתי וילון

זו קומה גבוהה

אז רק ליתר ביטחון.  

אם בפעם הבאה בבוקר אפל

יופיעו בחלון, 

כמו מתוך ערפל, 

שכנה עם עגלת תינוקות, 

מאחוריה חמישה ילדים לפחות, 

גבר בלי עגלה (אני די בטוח שזה בעלה)

וכלב, אפור כמו המגבת, 

אני עדיין חושב שאולי זו ארנבת. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s