הביצים של חפץ

 

 האחד עשר באוקטובר של שנת ארבעים ושמונה היה יום קשה במיוחד עבור הפקח משה גרוס ועבור ראש מחלקת הפיקוח על המחירים בירושלים, מר אברהם לנדסהוט. זה היה יום לא טוב גם אצל שמעון בן מאיר חפץ משכונת זיכרון טוביה, אבל יומם של גרוס ולנדסהוט היה קשה פי כמה.

 בצהרי אותו יום הפקח משה גרוס קיבל על הראש – באופן ישיר ולא מושאל – כמאתיים ביצים שזרק עליו שמעון חפץ בעידנא דרתחא. הביצים נרכשו כמחצית השעה קודם לכן אצל הסיטונאי שמואל פאול בשוק מחנה יהודה. בעצם רכישת הביצים עבר חפץ עבירה כפולה ומכופלת מבלי לדעת על כך. לדאבונו ובדיעבד התברר שלביצים לא היה רישיון מטעם המפקח על המזונות ובנוסף, הוא לא קיבל חשבון, קרי קבלה, בגין הקניה.  כמו כן,  חפץ לא הודיע על מעשה הרכישה למשרדו של לנדסהוט, שהיה חייב להיות מעודכן בפרטי האירוע – קניית ביצים המוגדרים כמוצר בפיקוח מסיטונאי עם רישיון, על מנת למנוע הפקעת מחירים וספסרות, תופעות מוכרות היטב בזמנים ההם.

דבר הביצים הלא מאושרות התגלגל במהרה אל משרדו של לנדסהוט והוא רתח מכעס. ולו רק בשביל האפקט החינוכי הוא היה חייב לטפל בעבריין. לא ייתכן שכל דכפין ייתא ויקנה מוצרים בני פיקוח מסיטונאי ללא רשות, לא ייתכן שהוא עצמו – אברהם לנדסהוט, לא יידע מכך.

לשמעון חפץ לא הייתה כל כוונה להסתבך עם החוק וההיפך הוא הנכון – כוונותיו היו טובות. הוא אסף משמואל פאול הסיטונאי את מגשי הביצים, הניח אותם במריצה זה מעל זה והחל צועד לביתו. ברוחו עלו מבטי ילדיו ובאוזניו עלו מילות התודה של שכניו, הם חיכו לו. אבל ידיהם הארוכות של פקחי לנדסהוט  היו זריזות ממנו. משה גרוס, גבוה וקרח, יחד עם יוסף סולניק הנמוך והעצלן (קרח גם הוא) איתרו את חפץ בשוק, הציגו לו שתי תעודות של פקחים וביקשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, לבירור. חפץ הסכים והתלווה, משוכנע ובטוח שבעוד רגעים מספר הוא ישוחרר לנפשו. הלוא מה פשעו? ביצים לביתו כשכולם מסביבו סוחרים בשוק השחור? והצדק איפה?

אבל לשני הפקחים לא הייתה כל כוונה לשחררו.  כשגרוס וסולניק שמו לב שחפץ מראה אי שביעות רצון – וממנה היה יכול להשתמע שאולי ייתכן ויברח – הם קרבו אליו ואחזו כל אחד בזרועו האחרת. היה במעשה זה פשר פסיכולוגי כלשהו שנבע מלחץ נפשי בו היו נתונים הפקחים. הלחץ  נבע מרצונם לבצע את משימתם על הצד הטוב ביותר ומפחד מובהק מלנדסהוט – אך הרבה הגיון מעשי לא היה בו, שהרי כיצד ולאן יברח חפץ עם הביצים?  הייתה לו מריצה, למריצה כידוע שני גלגלים ומנח נסיעתה לא נוח כלל, הכיצד ירוץ איתה חפץ מהר וייעלם מעיני הפקחים? וכיצד יפקיר הביצים? בהינתן המצור והמחסור בו הייתה שרויה העיר, הפקרה כזו הייתה עשויה להיות מעשה בלתי נסלח. על כן לא היה סיכוי שחפץ יברח.

הוא הופתע מהמגע ונרתע לאחור, נעמד במקום. הוא ניסה ביותר לגייס לעצמו קורטוב של שליטה עצמית וסיפר לשניים שבבית מחכים לו חמישה או שישה (הוא לא זכר בדיוק) ילדים רעבים, שזה שבועיים ומחצה לא באה ביצה לפיהם. הם חלושים מאבקת ביצים ורוצים ביצה של ממש, אמר חפץ וכמעט שבכה. מראה ילדיו הכחושים ואשתו הרגזנית – בעיקר אשתו הרגזנית – כמעט שהביאו את הדמעות בעיניו. הוא הוסיף שזה לא רק למשפחה שלו. מגשי הביצים ובהם מעל מאתיים ביצה וביצה, היו מיועדים לשכניו הקרובים בזיכרון טוביה. גם לפורטונה המסכנה החולה בטיפוס וגם למשפחה של שלמה הספר האלמן, שאשתו מתה עליו בהפגזה האחרונה. כולם יהודים טובים וצדיקים. ובמה עוונו? הוא לא ידע ולא שיער שלפאול המוכר הסיטונאי לא היה רישיון. כיצד יידע?  פאול אשם, לא הוא. שילכו אליו.

חפץ ניסה, הוא התחנן ואף ירד על ברכיו, ממש נעמד על הברכיים, על אף ההשפלה שבדבר. הוא  אפילו הציע לסולניק וגרוס עשרים ביצים מהארגז – עשר לכל אחד, זה היה שוחד יקר –  רק אם יוותרו לו הפעם והבטיח וכמעט נשבע לעולם לא לקנות ביצים לא חוקיות בלי רישיון ובלי דיווח, לעולם ולא משנה מה.

אבל גרוס לא ויתר. הסבריו העגומים של חפץ רק העלו את חמתו, קום מיד! הוא גם לא רצה את הביצים שלו וחשב את ההצעה לבזויה ביותר. שוחד! בושה!  הלוא אמרו לו בפירוש לקחת את שמעון בן מאיר חפץ מזיכרון טוביה לתחנת המשטרה בעוון קניית ביצים ללא רישיון, וכך הוא עשה. את כל משימותיו תמיד ביצע ללא דופי וזו לא תוכננה להיות יוצאת דופן. אלא שבנקודה זו משהו השתבש.

כעבור כמה דקות של הליכה וניסיונות שכנוע חפץ הבין שאין לו סיכוי מול שני הפקחים עם שמות משפחה שהוא התקשה לזכור. פורטונה והיתומים של הספר מזיכרון טוביה לא נגעו בהם כלל. גרוס וסולניק המשיכו להוביל, כמעט למשוך אפילו, את חפץ, אל עבר תחנת המשטרה בקצה השוק, מחזיקים כל אחד בזרוע אחרת, מבטם ואוזניהם חתומים. בידו הפנויה סחב סולניק מאחוריו את המריצה עם מגשי הביצים, היא האטה את הליכתו.

חפץ התעשת. בשבריר של שנייה הוא השתחרר מאחיזת הפקחים, התכופף אל המריצה, הוציא ביצה מהארגז והשליך אותה היישר על גרוס. הביצה פגעה באפו. חפץ התכופף שוב, הוציא ביצה נוספת וזרק גם אותה. זו פגעה לגרוס באזור החלציים, כלומר בביצים. עוצמה וכוח אחזו בחפץ והוא השליך את כל הביצים בזו אחר זו על הפקח האומלל. סולניק התעטש וברח. אחת אחרי השנייה נחתו על גרוס המסכן מאתיים ביצים וכתוצאה מזה –  כך יספר לנו מאוחר יותר לנדסהוט בדו״ח מיוחד –  כתוצאה מזה הביצים נשברו.

הביצים הכתימו את מעילו האפור המרופט של גרוס, הרטיבו את מכנסיו, טינפו את נעליו וגלשו מראשו הקרח. החלבון הסתיר את עיניו, החלמונים מלאו את פיו והקליפות נדבקו בין קפלי הבגדים. הוא ניסה למחות את העיסה המצחינה ממצחו, ניסה להסתיר את פניו בידיים, אבל חפץ היה הרבה יותר מהיר ממנו. אחת אחת הוא זרק את כל הביצים עד האחרונה שבהן על הפקח משה גרוס, מבלי שזה יכל להגן על עצמו, או להימלט. הלוא היה עליו להביא את חפץ לתחנת המשטרה ואיך יעזוב אותו עכשיו ויברח? וסולניק, הו סולניק המנוול, איזה רכיכה, איזו חלאת אדם!

בין ביצה לביצה גרוס הספיק לחשוב שהבזבוז כאן הוא שערורייה של ממש, שלא לדבר על כך שמדובר על העלמה והשחתה של מצרכים בני פיקוח. צ'פלאח צ'פלאח, ביצה נוספת נחתה על כתפו הימנית. ומאידך גיסא – חשב גרוס במהירות – מאידך גיסא האם ייתכן שצו העלמה והשמדה של מצרכים בני פיקוח כבר לא חל על ביצים? הלוא התוספת לצו זה תוקנה עוד בשנת 1946 – עוד לפני המלחמה, סדרי הדברים השתנו מאז.. כיצד יידע?  צ'פלאח צ'פלאח, ביצה על הגב. משימה מסריחה במיוחד נתן לו לנדסהוט הפעם. צ'פלאח.

הקרב החד צדדי נגמר כעבור כשבע או שמונה דקות, אולי מעט יותר, מהסיבה הפשוטה שהביצים בארגז על המריצה של חפץ נגמרו. רטוב, מסריח ומובס, מכוסה כולו בחלבונים, חלמונים וקליפות, גרוס נסחב לצידו של חפץ – שביעות רוח מסוימת על פניו , לחדר החקירות בתחנת המשטרה. הוא השאיר אותו שם והחוקר התורן קיבל את האחריות על המקרה. גרוס  סינן גידוף והלך לנקות את עצמו בחדר צדדי. הוא שמע פעם שחלמון של ביצה טוב לצמיחת שיער, אולי מעתה יצמחו כמה שיערות על הקרחת?  הוא לא מבקש הרבה, לפחות פלומה או משהו דומה לה להטות מצד אל צד  או להחליק במעט מים. במזנון של התחנה גרוס הזמין לעצמו בתלוש כריך עם חוביזה וחביתה וביקש להתקשר הביתה.

העדות של הנאשם שמעון בן מאיר חפץ נגבתה ע"י סגנו של לנדסהוט –  מר י.קימלמן, שהיה מוכן להעיד על הצהרתו של הנאשם בהתאם לסעיף מספר עשר של התקנות, אם יהיה צורך בכך. כאן נוצרה בעיה נוספת ובעלת השפעה מכרעת על החקירה, משום שלפי דברי לנדסהוט, הנאשם שבר את הביצים במזית (׳מזית׳ – כך במקור, ראו מסמך בתחתית הרשומה), כדי שלא תישאר דוגמא שממנה אפשר יהיה ללמוד על טיב הביצים ואולי על מקור האספקה. ע״פ הדו״ח, במעשה זה חפץ נמנע מלעזור בחקירה ונתבע על ידי לנדסהוט גם על עבירה זו. הוא שוחרר באותו יום בערבון ועל תנאי, שילם למחלקת הפיקוח קנס בשווי שליש מעלות הביצים והבטיח – שוב, מעולם לא לקנות מצרכים ללא רישיון. הוא חזר הביתה עייף ומבולבל ובעל ריח רע.  באותו הערב ילדיו שוב אכלו לחם יבש עם אבקת ביצים.

סולניק פוטר למחרת האירוע. בעדותו סיפר כי לא היה בכוונתו לברוח רחוק, הוא רק הסתתר מאחורי בסטת החמוצים וראה הכל. הוא פשוט אלרגי לביצים – הצטדק, יש לו רגישות. החומרים שמהם עשויות הביצים גורמים לו, במקרה של מגע קרוב, לעיטוש מתמשך, אדמומיות ומיחושי בטן בינוניים עד קשים. הוא לא רצה לקחת סיכון ותכנן להצטרף אל גרוס כשהכל, כלומר הביצים, יסתיימו. אלא שאז הסיכון היה גדול אף יותר, שהרי הביצים הפכו להיות ביצים בפועל שיצאו מקליפתן על גרוס והמגע היה עשוי להיות קרוב ומסוכן. וכך סולניק החליט החלטה שעניינה בריאות ושילם עליה במקום עבודתו, יש כאלה שיגידו שהמחיר גבוה מדי אך סולניק לא חשב כך. הוא הועבר למחלקה אחרת ושמו לא הוזכר עוד. הפקח משה גרוס עבד אצל לנדסהוט עוד עשרה חודשים ואז קודם לתפקיד סגן ראש מחלקת התנועה, שעסקה בין היתר בחלוקת דו"חות לעברייני עגלות גזוז.

וחפץ המסכן, מה חבל שלא משל ברוחו ובמו ידיו שבר את הביצים כולן על הקרחת של גרוס. מעט איפוק והבלגה היו מצילים אותו מחרפה זו  וביצים לעוגה היו יכולות לשמח את ימיה האחרונים של פורטונה.

כשבעים ושתיים שנה מאוחר יותר הגיעה אל תושבי ירושלים ידיעה  בדבר אירוע שלכאורה התרחש במרחק של כשישים קילומטר משם.  היה זה דיווח על אסדת עץ גדולה שהגיעה זה עתה  לנמל התעופה בן גוריון ועליה מאות אלפי ביצים. הביצים היו בדרכן לעיר שהייתה נתונה אותו זמן במצור או סגר, עקב מגפה שפשטה בעולם ולא פסחה גם על עיר הקודש. אלא שבצירוף מקרים מצער אסדת העץ הועמדה על רצפת הבטון בנמל התעופה באופן פזיז ורשלני למדי ולכן כל הביצים עד לאחרונה שבהן, נשברו. בדיקה מדוקדקת מאוחרת יותר העלתה כי  בניגוד לסיפור של חפץ, כאן מדובר היה בידיעה מזויפת, דיווח חדשותי כוזב על אירוע שלא התרחש במציאות. מחסור זמני בביצים אכן הורגש בירושלים באותם ימי אביב של המגפה אבל הוא חלף במהרה. מעצם מעשה הזיוף של ידיעה כזו ניתן היה ללמוד משהו על מושא כמיהותיהם של בני אדם בימי פורענות, כמיהות שהן שתי וערב של תהילת פרסום וחביתה מקושקשת.

 

הסיפור מבוסס על הדו״ח המצורף, אותו הגישה המחלקה לפיקוח על המחירים בירושלים לפרקליט המדינה  בנובמבר 1948. אני מודה לפרופסור קימי קפלן מאוניברסיטת בר אילן שחשף בפניי את המסמך הלכאורה פרוזאי הזה, המקפל בתוכו סצנה אנושית עם הדהוד אקטואלי, שנגעה לליבי.

 

Picture1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s