תחנה הבאה: אקדמיה למדעים

יום לפני הטיסה זוֹיה שולחת ליעל תמונה של איש מבוגר בחליפה חומה. מי זה?  ׳זה איזה פרופסור ממינסק׳ זויה עונה ויותר לא אומרת כלום ומתעלמת משאלות נוספות.

יעל מחכה לנסיעה הזו. כשנדב חוזר מהחופשה שלו היא מרגישה שעכשיו מגיע לה. מגיע לה לנסוע לאנשהו לבד, בלי הבנות ובלעדיו. היעד אולי לא הכי אטרקטיבי, אבל זה לא משנה. היא תתאוורר שם קצת, תשתה בירה ותאכל אוכל רוסי, תקנה מטריושקות לילדות ולעצמה תקנה חזיות – זויה אומרת שיש שם חנות אחת מצוינת, היא ממש חייבת כמה חזיות – ותחזור הביתה. ארבעה ימים ודי.

***

הן יושבות על ספה פינתית רכה במסעדה קטנה ברחוב קמסמולסקייה. בחוץ שלג כבד של אמצע פברואר, זה החודש הכי קר בשנה בבלארוס. יעל אוכלת בורשץ׳ אבל זויה רק שותה בירה. כשהכירה את עומר החליטה לנסות לאכול רק כשר. בשבילו, בשביל המשפחתיות, המסורת. והיא מתמידה כבר לא מעט שנים אבל כאן הכשר הזה קשה במיוחד. קשה כאן במינסק, כשכל הטעמים והריחות מגיעים ישר אל הלב, ריחות וטעמים ישנים נשכחים של ילדות. בורשץ׳ עם בשר  ושמנת, דראניקי עם שמנת, בלינצ׳יקי עם בשר וביצים טחונות, סלט פירות ים, מאפה כרוב. ריחות המסעדה מכים באפה גלים גלים, מפתים, מסחררים אותה. היא מרגישה כמו בתוך חלום, הכל כאן נראה לא אמיתי, רחוק וקרוב בו זמנית, בעיר הזו שהיא כבר מזמן לא בית בשבילה.

היא מחברת עבור יעל את חלקי הפאזל, כמו תקציר של סרט. ׳אמא שלי סיפרה שהוא נהרג בתאונת דרכים כשהייתי תינוקת. כל החיים חשבתי שאין לי אבא.  לא היה מה לחפש ולא היה על מי לשאול. יש שתי תמונות מהחתונה שלהם בקופסת תמונות ישנה בבית שלה וזהו. בן הזוג של אמא גידל אותי והוא נפטר לפני ארבע שנים והאמיתי, הביולוגי, היה מת…׳

׳היה מת, ונראה שעכשיו כבר לא מת׳ אומרת יעל ובזהירות מחויכת מוסיפה ׳התורם זרע הזה שלך….׳

׳תורם זרע זה כנראה תיאור מתאים,׳ זויה מגחכת. ׳ושבוע לפני החתונה – לפני שמונה שנים, היא סיפרה לי, ככה באמצע הנהיגה בתלפיות, בדרך לקניון, שניה לפני הרמזור, שהוא חי. הרגה אותו בעצמה ועכשיו הקימה אותו לתחיה, ככה פתאום יש לי אבא. התנגשתי באוטו לפניי בגלל זה. מה נטליה חשבה לעצמה שאמרה לי את זה ככה.  אז זה הפרופסור הזה ששלחתי לך אתמול, מסתבר שהוא  איזה משהו באקדמיה למדעים כאן, גרגורי וולקוב, ואני רוצה למצוא אותו.׳ היא מעצבת על השולחן פרח מתחתיות בירה.

׳אבל למה דווקא עכשיו את רוצה למצוא אותו?׳ שואלת יעל, ׳את הרי כבר שמונה שנים יודעת שהוא לא מת.׳

׳למה דווקא עכשיו?׳ זויה חוזרת כאילו לא שאלה את עצמה עדיין את השאלה הזו, ׳אולי כי אף פעם זה לא זמן מתאים.. אנשים הרי עושים דברים כאלה, רוצים לדעת מי ההורים שלהם, האמתיים, זה חשוב להם. אז עכשיו אני פה וכנראה גם הוא. ואני רוצה למצוא אותו.׳

׳וואלה,׳ אומרת יעל ומלקקת משפתיה חתיכה קטנטנה של סלק, ׳ומה את רוצה שיקרה בפגישה הזו?׳

׳אני סקרנית, אני רוצה לראות אם הוא דומה לי, אם אני דומה לו. לא יודעת מה עוד.׳

׳אני מבינה…׳ אומרת יעל וחושבת שבעצם לא מבינה כלום. ׳טוב, מה אפשר להגיד, איחלתי לחיילת בהצלחה? בואי נקווה שאבא וולקוב יהיה איפה שהוא צריך להיות.׳ ובשלוק אחד היא מרוקנת את כוס הבירה שלה.

***

שבוע לפני כן זויה מאתרת את כתובת הדואר האלקטרוני של פרופסור גרגורי וולקוב  באתר של האקדמיה למדעים וכותבת לו. היא מתלבטת בין אנגלית לרוסית ומחליטה שרוסית עדיפה – זו שפת אמה והשפה שלו – וקוראת להודעה  ׳קולות מן העבר׳. מתלבטת שוב אם הכותרת הזו לא מתריסה מדי ואולי עדיף פשוט לכתוב ׳שלום׳ אבל ההודעה כבר נשלחת. משלא מתקבלת כל תשובה ומגיע היום האחרון לנסיעתן למינסק, הן מחליטות שאין ברירה אלא לארוב לו. לעשות לו ׳אמבוש׳ כמו שיעל אומרת,  לבוא במפתיע אל המקום שבו הוא קרוב לוודאי נמצא במרבית שעות היום, במיוחד אם הוא ראש המעבדה לסינתזה של מערכות טכניות במוסד הממשלתי של המכון המאוחד לבעיות אינפורמטיקה שבאקדמיה למדעים של רפובליקת בלארוס ופרסם, כפי שהאקדמיה מספרת, למעלה משמונים מאמרים מדעיים.

 

***

למטרו במינסק יש את אותו הריח שזויה זוכרת מילדות, שמן מכני כלשהו בצירוף עם אוויר דחוס של רכבת תחתית, ריח חזק שמכה בנחיריים מיד כשיורדים אל התחנה. הדלתות המובילות אל הרציף כבדות ונעות קדימה ואחורה על ציריהן ורוח שורקת בהן. אחרי שנוסע דוחף אותן ומתקדם, הן ממשיכות לנוע קדימה ואחורה בעוצמה רבה, מאיימות להכות בחזקה את מי שיגיע מהכיוון הנגדי ולרגע אחד לא יהיה ערני. על הדלתות כתובה בקשה בשפה הבלארוסית, להחזיק את הדלת למען הנוסע הבא, שלא ייפגע. מכה בראש מדלת כזו כואבת מאוד. איזה מן מנגנון זה?

׳תחנה הבאה: אקדמיה למדעים׳ מודיע כרוז המטרו. זויה ויעל נדחקות החוצה ע״י זרם הנוסעים, זויה מחזיקה עבור יעל את הדלת האימתנית. הן עולות אל השלג במדרגות מחליקות ומיד רואות לפניהן בניין הדור ענק עם אכסדרה רחבה בכניסה.  ההגעה הייתה פשוטה כל כך, כמה תחנות במטרו וזהו. ומה עכשיו?

׳הרי כל מיני אנשים נכנסים לפה כל יום, כל מיני מדענים, ואולי גם אנחנו מדעניות? אין להם דרך לדעת. אין סיבה שלא יתנו לנו להיכנס.׳ יעל דוחפת את דלת העץ הכבדה. זויה משתרכת אחריה בחוסר ביטחון. מאחורי הדלת מבואה עם שטיחים אדומים ומסדרון, במסדרון  שער חשמלי ומאחורי השער יושב שומר.

׳מה נגיד לו יעלי? בשביל מה באנו?׳

 ׳מה זאת אומרת בשביל מה? יש לנו פגישה! תגידי לשומר שיש לנו פגישה עם גרגורי  וולקוב, ראש המעבדה עם ההרבה מילים, לכי תגידי לו את כל זה!׳ יעל תמיד יודעת מה לעשות, גם במינסק.

זויה ניגשת אל השומר, קוראת את השם על התג – דניס, ואומרת בנשימה אחת: ׳תסלח לי בבקשה, איך אנחנו מגיעות אל המעבדה לסינתזה של מערכות טכניות במוסד הממשלתי של המכון המאוחד לבעיות אינפורמטיקה שבאקדמיה למדעים׳  לוקחת אוויר ומוסיפה ׳של רפובליקת בלארוס?׳

 ׳כנראה הגעתן למקום הלא נכון,׳ מחייך השומר דניס,  ׳אין לנו כאן מעבדות.׳

׳אין מעבדות? אבל זו האקדמיה למדעים של רפובליקת בלארוס, לא?׳

׳כן, אבל כאן בניין ההנהלה.׳

׳אה.׳ יעל מבחינה בכמה טיפוסים נשואי פנים וכבדי משקל שניתן לסווגם כהנהלה, יורדים במדרגות הרחבות אל מבואת השטיחים האדומים. תצלומי פנים גדולים – כנראה מצטייני מדע או גיבורי מלחמה, תלויים שם על הקירות.

׳כן,׳ אומרת זויה ושמה לב שקולה רועד, ׳אבל האדם שאנחנו מחפשות הוא דווקא כן מנהל, הוא מנהל המעבדה שאמרתי לך, מעבדת הסינתזה הזו, של האינפורמטיקה.. גרגורי סרגייביץ׳ וולקוב.  אולי תוכל לבדוק?׳

דניס מקליד את השם על המחשב בעמדה, ממתין רגע ואז אומר, מעודד: ׳אתן צריכות להגיע לבניין המעבדות, זה בערך רבע שעה הליכה מכאן ברחוב סורגאנובה, ימינה וימינה, חדר חמש מאות ושבע.׳

׳באלשוייה ספאסיבה!׳ אומרת יעל, מרוצה.  והן שוב מושכות את דלת העץ ויוצאות החוצה.

קר מאוד, השלג לא מפסיק לרדת, הנעליים של יעל רטובות. ׳תוכלי לדאוג לי לנעליים נורמליות בפעם הבאה שאנחנו הולכות לחפש איזה אבא מת בשלג בחור במזרח אירופה, בסדר?׳

קצת לא נעים לזויה ככה לסחוב את יעל לכאן בשביל ההרפתקה הקפואה הזו. לא לרומא ולא לברצלונה, למינסק דווקא, מכל הבירות. ולמה היא עצמה כאן? עומר עודד אותה לנסוע, זה הסתדר עם העבודה, דודה שלה כאן וגם הקבר של סבא וסבתא, היא לא הייתה כאן כמעט שלושים שנה, אין זמן מתאים, יש כאן חזיות והיא רוצה למצוא אותו. וזהו.

כעבור כמה דקות הליכה נראה משמאלן בניין אפרורי גבוה. זה כנראה בניין המעבדות.

על המדרגות בכניסה עומדים שלושה גברים ומעשנים. איש משלושתם לא דומה לתמונה בחליפה החומה וזויה מחליטה שגרגורי וולקוב גם לא מעשן.

׳תשמעי, הוא לא מבין מה מחכה לו. יושב לו בחדר חמש מאות ושבע עם המדענים הסינתתיים ולא מדמיין מה מתקרב אליו ברגעים אלה ממש.׳ היא אומרת ליעל.

׳למה את בכלל חושבת שהוא שם?׳

׳איפה עוד הוא יהיה בשעה הזו ביום רביעי? הוא חייב להיות שם. אולי רק יצא להפסקה.׳

 ׳הפסקה קצרה, שלושים וחמש שנה כזה והוא חוזר,׳ ממלמלת יעל ויחד הן דוחפות פנימה את דלת הזכוכית המסתובבת.

גם כאן, כמו בבניין ההנהלה, יש שומר. הוא יושב בתוך תא זכוכית עם הרבה טלפונים ולוחות שליטה מלאי כפתורים. ׳שלום, עלמות צעירות, איך אפשר לסייע לכן?׳

זויה יודעת שזה הבניין הנכון, הרי דניס שלח אותן לכאן. היא עונה בקול בטוח: ׳יש לנו כאן פגישה בחדר חמש מאות ושבע, עם הפרופסור וולקוב, גרגורי סרגייביץ׳ וולקוב.׳

׳וולקוב? אבל הוא לא מחכה לאף אחד. אני אנסה להתקשר אליו, רק רגע בבקשה.׳ זויה קוראת את תג השם, אנטולי.

׳יעלי, הוא תיכף ישאל מי אנחנו, מה להגיד לו?׳

׳תגידי לו את האמת, מה זאת אומרת? תגידי לו איך קוראים לך!׳ יעל סוקרת גם כאן את תמונות מצטייני המדע המתים על הקירות.

׳מי שואל?׳ אנטולי מכסה את השפורפרת עם היד.

׳זויה וולקובה.׳ היא כבר מזמן לא וולקובה, כבר יותר משמונה שנים שהיא זויה שרון. מוזר לה להגיד את השם הזה, הישן, הקרוב-רחוק. השם שלו.

אנטולי אומר עוד כמה מילים אל הטלפון ואז ׳הוא תיכף יירד אליכן׳ ומניח את השפורפרת במקום.

יכול להיות שזה כל כך קל?

׳טאק, אז מאיפה אתן מגיעות?׳ הוא מסתקרן בזמן שהם מחכים, ׳בשביל מה אתן צריכות את גרגורי סרגייביץ׳?׳

׳אנחנו מתעניינות בלימודים כאן, חושבות אולי להירשם כסטודנטיות במחלקה לאינפורמטיקה, בשנה הבאה,׳ שולפת זויה.

׳אה,׳ אומר אנטולי, ׳אבל אין לנו כאן סטודנטים, רק אספירנטורה.׳

׳אספירנטורה, בוודאי.׳ היא לא יודעת מה זה אומר אבל נזכרת במילה שלמדה במד״א לפני עשרים שנה – ׳אספירציה׳ – כשהפצוע שואף הפרשות אל קנה הנשימה –  ומסיקה מזה שכנראה מדובר על  אנשים ששואפים לעבוד כאן בעתיד, נגיד מתמחים או משהו, אספירנטים.

׳כן, אנחנו מאוד היינו רוצות להיות אספירנטיות במוסד הזה, בעתיד, אם יתאפשר,׳ היא מחייכת אליו והוא משיב לה חיוך ושניהם יודעים שהיא מדברת שטויות.

׳נו, והנה הוא׳ אומר פתאום אנטולי כאילו מדובר בחבר שלו עצמו שלא ראה הרבה זמן, ׳הנה בבקשה, גרגורי סרגייביץ׳׳ הוא מחייך אל המדרגות, ׳הגברות הצעירות שהגיעו אליך!׳

גבר גבוה ורזה באמצע שנות השישים שלו, לבוש ג׳ינס וסריג וכובע קסקט לראשו, מתקרב אליהן בצעדים בטוחים.

 ׳זה אבא שלי.׳ לוחשת זויה ולופתת את שולי המעיל של יעל.

 

***

׳אלה גברות טובות, נחמדות.׳ גרגורי וולקוב פונה אל אנטולי, כמו מאשר שזה עשה עבודה טובה כשהפריע לו באמצע יום העבודה. הוא לא נראה מופתע בכלל, ׳כאילו חיכה לנו׳ תגיד אחר כך יעל.

זויה מציינת לעצמה שיש לו עיניים טובות, הוא לא בעודף משקל – זה טוב, הוא דומה לתמונות – מבוגר בכמעט ארבעים שנה. חי. אבא שלה חי, לא מת, לא תאונת אופנוע, חי פה במינסק ביקום מקביל, מנהל את המעבדה לאינפורמטיקה ואת פעימות הלב שלה.

׳נו, לאן נלך?׳ הוא שואל אותן מיד, ׳מה אתן רוצות לאכול?׳

בלי הקדמות, ישר לאכול. הוא כנראה רעב בעצמו.

 ׳בטח יש כאן חדר אוכל, תרצה שנשב שם?׳ זויה מבינה שהוא לא ירצה לשבת איתן בחדר האוכל במקום העבודה שלו. ׳נצא, נשתה משהו׳ הוא מחייך. היא שמה לב שהשיניים שלו זקוקות לטיפול, אולי אפילו להחלפה. זה כנראה הדבר היחיד בהופעה החיצונית שלו שגורם לה לאי נוחות. מלבד השיניים הוא נראה לא רע.

הם יוצאים מדלת הזכוכית והולכים בשביל הגישה המושלג. יעל מאחור וזויה לצידו. על מה מדברים?

׳כתבתי לך׳ היא מנסה, הוא לא עונה.

׳ראית ולא ענית?׳ שתיקה וחיוך.

הוא מוביל אותן ברחוב סורגאנובה, דרך המעבר התת קרקעי.

׳אז מה מביא אותך למינסק? עכשיו, בשיא החורף דווקא? באביב הרבה יותר נעים אצלנו׳.

זויה לא יודעת מה לענות לו, היא לא יכולה להגיד שזו הסקרנות שמביאה אותה אליו, או החזיות הזולות.

למה היא נזכרה בו פתאום עכשיו?

׳יש לי כאן דודה, טניה, אתה בטח מכיר׳ היא אומרת ומצפה לתגובתו.

׳טטיאנה, מכיר בוודאי.׳

׳וגם סבא וסבתא שלי, קבורים כאן ולא הייתי בהלוויה, הגעתי עכשיו.׳

׳בטח יש לך גם ילדים?׳ היא מזהה זהירות וסקרנות, ׳כן, שלושה.׳

׳שלושה!׳ הוא נדהם, ׳שלושה! אז יש לי שלושה נכדים… לא מאמין…׳

 זויה נבוכה וגם מוזר לה לשמוע את המילה ׳נכדים׳ מהאדם הזה, שלפני כמה דקות היה זר לה ולחייה.

 והנה הם מגיעים לבית קפה כלשהו, יעל מציינת בהקלה שהוא מלא. זויה מצביעה על שולחן פינתי עם ספות רכות, הוא מחווה לעבר שולחן שכן עם כיסאות עץ. ספות לא מתאימות עכשיו, הוא רוצה משהו רשמי או מרוחק, כיסאות עץ נוקשים.

׳טאק, אז יש לי עכשיו שלושה נכדים,׳ ממשיך גרגורי מיד אחרי שהם מתיישבים ומושיט יד אל הכיס. זויה מסתכלת על יעל, הוא רוצה לתת לה כסף? אבל הוא שולף מהארנק שני כרטיסי ביקור ומושיט אותם דווקא ליעל. ׳אולי הוא חושב שאת העורכת דין שלי?׳

׳אם תצטרכו משהו, פעם׳ הוא מסביר.

על מה היא יכולה לדבר איתו, יש לו פה חיים, עברו כמעט ארבעים שנה.

׳יש לך ילדים?׳ היא שואלת ואז חושבת שבשאלה צריכה להופיע המילה ׳עוד׳, יש לך עוד ילדים?

׳כן, יש לי בת אחת, קוראים לה אנסטסיה.׳

׳אנסטסיה, נסטיה… בת כמה היא?׳ יש לה אחות.

׳היא בת שלושים, קצת יותר קטנה ממך.׳

שתהיה בריאה אמא נטליה. ידעה ולא אמרה מילה.

אל השולחן מגיעה פרוסה ענקית של עוגת שכבות. ׳בבקשה, תתיידדו איתה,׳ הוא מצביע על העוגה, זויה מתרגמת ויעל מפרידה חתיכה אל הצלוחית שלה.  ׳אנחנו פה עם התורם׳ היא כותבת לנדב, ׳וזו פשוט הזיה אחת גדולה. מתגעגעת. מחר בבית.׳

׳קצת יותר קטנה ממני..׳ זויה חוזרת, כחולמת.

 ׳אז מתי התחתנתם? לנטליה בבית יש כמה תמונות מהחתונה שלכם.׳

׳התחתנו באוקטובר… וזרקתי את התמונות מהחתונה.׳

 ׳ואני נולדתי באפריל.׳ הוא זרק את התמונות.

׳אני יודע, בעשירי באפריל.׳

׳הוא זוכר את תאריך יום ההולדת שלי…׳ זויה מתרגמת ליעל.

׳ונפרדתם כשאני הייתי… בת חודשיים? למה?׳ אין לה מה להפסיד.

׳נו, יש דברים כאלה.. יש דברים כאלה בחיים…׳

 הנה הוא יושב פה, חי ואמיתי, אוכל עוגה. להגיד לו שאמא שלה הרגה אותו בתאונת אופנוע?

׳אנסטסיה, היא יודעת עליי?׳

׳היא יודעת, כן, היא יודעת הכל׳ הוא עונה. הכל? מה זה אומר ׳הכל׳?

׳אז מה אתה עושה שם, במחלקה לאינפורמטיקה? מה אתה חוקר?׳

׳מחשבים,׳ עונה גרגורי בקצרה ולוקח עוד חתיכה מעוגת השכבות, ׳מחשבים.׳

׳מחשבים׳ חוזרת אחריו זויה ולא יודעת מה עוד לומר.

׳כן,׳ אומר גרגורי ושותק.

אחר כך הוא שואל אותה על בעלה, והיא מספרת לו על המחקר של עומר, קצת על ירושלים, קצת על נטליה.

׳את יכולה למסור לה  דרישת שלום ממני. תמסרי לה שאני בסדר, אפילו ממש בסדר, את יכולה למסור לה.׳ זויה לא תמסור לה כלום. דווקא, כמו ילדה קטנה.

׳מתי ראית אותה בפעם האחרונה?׳

׳קצת אחרי שנפרדנו, היא הגיעה וניסתה לחנך אותי׳ הוא נפתח פתאום, ׳אבל אנחנו, הוולקובים, לא מתחנכים בקלות וגם אני לא מתחנך בקלות. יש לנו איזה ציר פנימי כזה שמחזיק אותנו וקשה לחנך אותנו.׳

וואו. זויה מתרגמת מהר ליעל. ׳את באמת קשה לחינוך, הוא צודק׳  יעל מהנהנת ובוחנת את התפריט, פירוז׳קי במילוי תפוח אדמה נראים מעולה. כל הסאגה הזו עושה אותה מאוד רעבה.

׳אתה רוצה לראות תמונות של הילדים שלי? יש לי כאן, בטלפון׳ זויה מעיזה.

הוא שותק. ׳לא, אני חושב שעדיין לא, אני עוד לא מוכן.׳  עוד לא.

היא מציצה בשעון. עברה ארבעים דקות מאז שהם יצאו את בניין המעבדות. מי מהם יחליט לסיים את הפגישה?

כמה זמן וולקוב יהיה מוכן לשבת כאן? היא רוצה שהוא יישאר אבל אומרת לו את ההיפך, ׳אולי זה מספיק להיום, אתה בטח צריך לחזור למדע, עשינו לך כאן מארב…׳

׳עזבי את זה, עזבי…׳ הוא מבטל אבל בכל זאת קם מיד ומושיט יד למעיל, כאילו חיכה שישחררו אותו.

׳אני חושב שהפרק הבא׳ הוא אומר ורוכס את המעיל, ׳הפרק הבא יהיה שאת תכירי את אנסטסיה. בכל זאת, אנחנו משפחה…׳

׳די קרובה אפילו׳ זויה אומרת בקריצה. יש להם, לוולקובים, איזה ציר פנימי שמחזיק אותם וגם חוש הומור.

׳נו, דסבידנייה, להתראות.׳ הוא מניח את הקסקט על הראש, מהנהן גם ליעל ויוצא מהדלת.

׳תלווי אותו, לכי!׳ יעל מושיטה לזויה את המעיל. היא יוצאת החוצה, משיגה אותו והם נעמדים מחוץ לבית הקפה, בשלג, המעיל תלוי על ידה. זה מרגיש כמו בסופה של פגישה ראשונה, כשמדברים על האם יפגשו בפעם הבאה או שכאן זה נגמר. כאן זה נגמר?

׳להתראות, זויה.׳ גרגורי מושיט לה יד ומחייך חיוך של שיניים עקומות. הלחיצה שלו חזקה והעיניים רכות.

׳להתראות, גרגורי סרגייביץ׳.׳

והוא מסתובב ומתחיל ללכת חזרה ברחוב סורגאנובה. זויה מלווה אותו במבט ואז חוזרת לבית הקפה ומתיישבת בכיסא שהיה שלו, הוא עדיין קצת חם. היא מרגישה עייפה ולא יודעת מה עוד. הקלה? או שאולי זו אכזבה? או אולי המילה הנכונה היא החמצה? אבל החמצה של מה? מה היא החמיצה?

׳וואו.׳ אומרת יעל,  ׳אנחנו חייבות לשתות על זה!׳ היא פונה למלצר ומזמינה שתי כוסות בירה של חצי ליטר. הן שותקות גם כשהבירה מגיעה  ואז יעל מכריזה: ׳נו, וולקובה, אני חושבת שאפשר לחזור הביתה.׳

׳אבל מה עם החזיות יעלי? לא קנינו חזיות׳, זויה מחייכת בעצב.

׳עזבי את החזיות, יש לך עכשיו אחות וגם שני אבאים! אבא אחד שהיה חי ועכשיו הוא מת, ועוד אבא שהיה מת ועכשיו הוא חי. זה הספק לא רע ליום אחד.׳ יעל מרימה את הכוס שלה ביד אחת ובשנייה מחזיקה פירוז׳וק שמן במילוי תפוח אדמה.

׳ומה עכשיו יעלי? מה אני אמורה לעשות עכשיו עם הדבר הזה?׳

׳אין מה לעשות זויה, ככה זה. אולי יהיה לזה המשך ואולי לא. הוא הרי אמר, ׳בפרק הבא תפגשי את אנסטסיה׳, אז צריך לחכות לפרק הבא. חזיות ואחיות בפרק הבא. לחיים!׳

׳לחיים יעלי, ׳ אומרת זויה בשקט ומרימה את הכוס, ׳לחיים.׳

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s