נצנצים כסף

אתי כליפא עובדת מהבית, היא קוסמטיקאית.

בשבע השנים האחרונות החליפה תשע דירות שכורות, בכולן שלושה חדרים בבנייני רכבת ארוכים וגבוהים ותמיד בלי מעלית. לקוחותיה תמיד מתלוננות על ארבע הקומות שצריך לטפס.

מחלונות הדירות תמיד אותו נוף דומה, גן משחקים מוזנח ומולו עוד בניין עם גשר. עשרות חלונות עם תריסים שבורים וחבלי כביסה. הכל אפור וחום, ישן, נשכח, מוזנח. ארבע קומות מעל הגשר, דלת פלדלת ישנה, חדר מדרגות חשוך.

שתי ילדות יש לה, בת שתים עשרה ובת עשר ובעל לשעבר אחד. ההורים שלו משלמים לה את דמי המזונות במקומו כי הוא עצמו לא יכול, הוא 'פסיכיאטרי', ככה היא קוראת לזה.

אתי בונה על ירושה גדולה שתגיע לילדות אחרי שההורים שלו ילכו לבית עולמם. וכבר שלושה חודשים שהמזונות לא מגיעים והירושה לא מגיעה וההורים של הגרוש לא הולכים.

ובסלון שלה בבית כוך עם וילון ובכוך מיטת טיפולים, מדף פלסטיק קטן עם לקים מכל הצבעים, מכשיר לייבוש לק, מיכל לחימום שעווה, אפילו בובה של ראש ושיער.

פעם  חשבה ללמוד עיצוב שיער והתאמנה בבית על תסרוקות. התאמנה קצת, הפסיקה וחזרה לשעוות, פדיקור-מניקור וקצת טיפולי פנים.

לק ג'ל הולך היום חזק. הגדולה שלה אוהבת לסדר את הלקים לפי צבעים. הכי היא אוהבת את הלקים עם הנצנצים, בזהב ובכסף. את הנצנצים אפשר למרוח על הציפורניים ישר, או אפשר למרוח אותם מעל לק בצבע אחר, כשכבה שנייה, ואז זה ממש מלכותי.

ליד איזה צבע של לק מתאים לשים את בקבוקון הנצנצים? זה יותר כמו לק לבן כי זה כסף, או יותר קרוב לצהוב כי זה זהב? הגדולה שואלת את אתי מה לעשות עם הנצנצים, איפה הכי טוב לשים אותם.  נדחקת בכוך הטיפולים הקטן, נזהרת שלא להפיל ותמיד מפילה משהו ואתי כועסת.

הלקוחות שלה מוכרות וקבועות כבר שנים. בעיקר נשים מהשכונה, חברות של חברות, שכנות.

הנה למשל מירי, גדולת גוף, מטופחת ומוקפדת, מגיעה לאתי באופן קבוע אחת לחודש בימי שלישי בבוקר, לפדיקור בלבד. אומרת שלום חטוף, דורשת בקצרה בשלומה של אתי, שומעת בנימוס את תשובותיה הקצרות ומתיישבת מיד בכיסא עם הרגליים למעלה. משך כל זמן הטיפול מירי מדברת בטלפון ומהנהנת לאתי כשזו שואלת אותה שאלות נדרשות- 'איזה צבע?׳ – מירי מצביעה על בקבוקון סגול, 'כואב?', מירי עושה 'לא' עם הראש, 'רגליים במים', מירי מצייתת. אתי מרכיבה משקפי מגן, שלא יעופו עליה הציפורניים הקצוצות של מירי. מוציאה את ראש התער מהסטריליזטור, מתקינה על הידית, מגרדת ומשפשפת, גוזרת ומשייפת. רוכנת מעל רגליה של מירי בהכנעה. יסודית בעבודתה, מדויקת, משקיעה. מכירה ברגליים של מירי כל גבשושית וכל נקודת חן. בין השיופים מורחת טיפת שעווה על השערות של הבוהן, תולשת באבחה. ולבסוף, לק סגול וקצת מסאז׳.  מסתיים הטיפול, מירי אומרת תודה, משלמת ומסתלקת כלעומת שבאה.

למירי יש כפות רגליים נקיות עם לק סגול ולאתי יש מאה עשרים שקלים על השולחן ואדישות בלב.

או ריטה, מהבניין ממול. צעירה ורזה ממנה, גבוהה וחטובה, בלונדינית מדי, מחומצנת מדי. מגיעה כל שלושה שבועות, עושה טיפול מכף רגל ועד ראש ולפעמים מגיעה גם בין לבין, אם הלק מתקלף או צצה שיערה לא במקום. ריטה לא עושה שום דבר לבד, אם יוצאת שיערה סוררת תגיע לאתי 'אתינקה' מיד, תפקיד את פניה וגופה בידיה.

'זוריק אוהב חלק', אתי כבר יודעת. זוריק הוא החבר הנוכחי של ריטה, נשמע שזה רציני כי כבר בארבעה או חמישה טיפולים רצופים ריטה הזכירה את שמו. הקודמים לא שרדו יותר מטיפול אחד או שניים וגם הם אהבו חלק. ריטה מפטפטת עם אתי על הכל ועל כלום, מספרת על סוף השבוע האחרון שאליו נסעה עם זוריק בראש פינה, על הצימר המפנק ועל המסעדה החלבית המושלמת באמירים. אתי מהנהנת ומפרגנת, יודעת שהיא עצמה לא תגיע לצימר בראש פינה ולא תאכל במסעדה באמירים.  לפני חצי שנה כמה לקוחות אספו בשבילה כסף, הזמינו מקום בצימר ושולחן במסעדה, ונתנו לה במעטפה שובר מתנה ארוז יפה. בקשו ממנה לנסוע, בשבילן, באהבה. רצו לעזור לה, שתיסע להתאוורר קצת. גם לה מגיע. אתי התרגשה והודתה וגם הרגישה מושפלת, נזקקת. ולא נסעה. התביישה. והצטערה. ולא נסעה. ושוב חנוקה, עייפה ומותשת. ריטה הלכה לזוריק, חלקה בכל הגוף, בלונדינית ומבסוטה.

לפעמים אתי מוצאת נחמה בקריאת פרקי תהלים. אחרי שהילדות הולכות לישון, ולפעמים אפילו באמצע היום, בהפסקה בין לקוחה ללקוחה, מוציאה את הספרון הקטן משקיק התחרה שהקטנה קיבלה מהמחנכת בסוף השנה. יושבת, ממלמלת את המילים בשפתיה, מתעודדת למצוא מילים ופסוקים שכתב דוד המלך במיוחד עבורה, עבור הקומסטיקאית אתי כליפא מרחוב בר יוחאי.

ויש גם את תמר.

תמר מגיעה אליה תמיד לאותו טיפול, ׳מה עושים היום?׳, אתי שואלת, ותמר תמיד עונה ׳כרגיל, גבות שפם שעווה׳. לפעמים מוסיפה גם פדיקור, תלוי אם יש זמן, פדיקור זה בעיקר בקיץ.

בחורף הגרביים והנעליים הסגורות שומרות על כף הרגל. תמר מקפידה למרוח קרם רגליים לפני השינה ולגרוב גרב חמה. ככה כף הרגל נשמרת יותר, אתי אמרה לה פעם וככה תמר עושה. בקיץ חייבים פדיקור.

תמר נאה וגבוהה, עם מטפחת מהודרת לראשה. שני ילדים יש לה ובעל, יאיר. תמר לא מדברת הרבה, לא משתפת בחייה וגם לא מדברת בטלפון תוך כדי הטיפול. יושבת בשקט, מחייכת ונותנת לאתי לעשות את העבודה. ואין מבוכה ביניהן בשתיקתן אלא שקט ונינוחות.

אתי אוהבת את תמר, היא לא פטפטנית וגנדרנית כמו ריטה ולא מנוכרת ומתנשאת כמו מירי.

היא גם אף פעם לא מורחת לק, זה מרגיש לה צעקני מדי, לא מתאים. ציפורניים נקיות ומטופחות, בלי לק. והיום חרגה ממנהגה. 'אתי?' שאלה פתאום, 'אפשר היום לעשות משהו אחר? בא לי למרוח לק.  לשנות קצת'.

'בטח, על מה חשבת?' גם אתי מופתעת.

'לא יודעת, על מה את ממליצה?' תמר כמעט מובכת, כאילו עושה משהו אסור.

'יש לי לק חדש מהמם, תכלת עם נצנצים כסף, בואי תראי. תראי איזה יופי', אתי שולפת במיומנות את הבקבוקון הנכון מהמדף שהגדולה סידרה בבוקר, נצנצים כסף בין הלבן לאפור. מורחת מעט על הציפורן שלה, מושיטה לתמר. 'תראי איזה יופי, רוצה?'

אחרי שעה וחצי גם תמר יוצאת, רעננה וחלקה, נועזת עם לק חדש ומנצנץ. אתי שמחה ששימחה אותה, גם רגעים טובים יש לה בעבודתה. עוד מאתיים שלושים שקלים נוספו לפדיון היומי.

בשעה שבע וחצי בערב מסתיים יום העבודה של אתי כליפא. ארבע נשים בלבד היא פגשה היום בסלון ביתה. טיפול אצל קוסמטיקאית נחשב לכמעט מותרות בשכונה שלה, לאנשים אין כסף. מי שיכולה, מסתדרת לבד.

באלה שהגיעו טיפלה אתי במסירות, מרטה ושפשפה וניקתה וצבעה וצבטה. בסוף פינתה את הכלים, משכה פיסה חדשה של כיסוי חד פעמי על מיטת הטיפולים, הניחה בסטריליזטור את הסכינים, קשרה את שקית הפח עם רצועות השעווה המשומשת, העור היבש, השערות והציפורניים, וירדה את ארבע הקומות עד הגשר.

במדרגה הכמעט אחרונה השקית נפלה ואתי מעדה ונפלה יחד איתה על רצפת הבטון של הגשר. ניסתה להישען על היד כדי לקום ולא הצליחה. ניסתה להזיז את היד ונאנחה מכאב. בקשה להניע את האצבעות של יד ימין והאצבעות לא נשמעו לה. היא שברה את היד? הידיים שלה הן העבודה שלה, יד שבורה זו פרנסה שבורה, בלי יד אין כסף. רצתה להגיד פרק תהלים, אולי יעזור לה עכשיו דוד המלך, אבל לא זכרה בעל פה אפילו לא פסוק אחד. טלפון לא לקחה איתה ולקום לא יכלה. שכבה וחיכתה ובכתה. הגשר רחוק מהחלונות, מי ישמע אותה אם תצעק? שכבה על רצפת הבטון ומלמלה שוב ושוב "שיר למעלות, שיר למעלות, שיר למעלות, שיר למעלות", המילים היחידות שמצאו עכשיו את דרכן מהזיכרון אל השפתיים.

איציק השכן הגיע מהרחוב ועלה על הגשר, ראה את אתי, הזמין אמבולנס. הצילום סיפר על שבר במפרק של כף היד פלוס שתי אצבעות שבורות, אתי לא האמינה איך יכלה לשבור כל כך הרבה בנפילה כל כך פשוטה.

אחרי שעות של המתנה במיון והבת של איציק שבאה לשמור על הילדות, חזרה הביתה. התיישבה על הספה וניסתה להתרגל למצב החדש. גבס על כל יד ימין, היד החזקה והעובדת שלה מושבתת. לא התרגלה, רק ישבה ובכתה על הכל. על הילדות, על המזונות שלא מגיעים, על היד, על הדירה המתקלפת, על עצמה. בסוף נרדמה על הספה.

בחלומה נפתחה בפניה דלת עץ גבוהה וכבדה. את פניה קדמה נערה צעירה ויפה, לבושה בשמלת תורכיז עם תחרה, חיוכה מתוק ומבטה חומל.

'ברוכה הבאה, אתי! תכנסי, תשבי. מה תרצי לשתות? המלצר שלנו מיד ייגש אליך. תנוחי ותיהני מהנוף.'

אתי מביטה סביבה- מבואה מפוארת, כמו לובי של מלון שראתה בסרטים ומעולם לא הייתה בו בעצמה. ים בחלון. כורסאות רחבות על שטיחים רכים, תקרות גבוהות, ריח של מבשם אוויר עדין ולא טורדני. מוסיקה שקטה ונעימה, אנשים יפים חולפים על פניה, נכנסים ויוצאים. לבושים בבגדי חופשה, נינוחים ושמחים.

הנה ריטה וזוריק, הנה תמר עם הילדים ובעלה. והנה היא עצמה, אתי, בשמלת חוף קלילה ומתנפנפת, חוזרת מהים עם חול ושיזוף. הבנות שלה לצידה, שמחות, אוחזות בידה, מספרות על איש מצחיק שפגשו בים, מלקקות גלידה נוטפת.

המלצר מגיש לה כוס גבוהה של יין אדום, היא לוגמת. לפתע מסיטה הרוח את הוילונות ודרך החלונות הפתוחים לרווחה, היישר מהים, מתעופפות פנימה אדוות רכות ועדינות של נצנצים כסף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s