יום שישי בבוקר תמיד מגיע יחד עם הרבה, יותר מדי, תכניות, שאיפות גדולות, אפילו כמעט חלומות. בבוקר של יום שישי הכל נראה אפשרי. ממש כמו ביום הראשון של החופש הגדול. לנקות,לסדר, כביסה, קפה, כל האוכל לשבת, לטייל (כאן סתם הגזמתי), לעבוד, לנשום. לא לשכוח לנשום.
זה ביום שישי רגיל, שגרתי, כשאין מסיבת ט"ו בשבט/מסיבת חנוכה/סדנא ליצירת דגלים לשמחת תורה/ישיבה של ועד ההורים (נדיר ומיותר)/פגישת נזיפה מהגננת (נפוץ ומעצבן. הילד שלי בסדר, זה רק העולם עקום)/ הכנת חנוכיות וריבת אתרוגים. כשיש תהלוכה /ישיבה/מסיבה/סדנא, אין יום שישי. זה ידוע ומפורסם.
ולפעמים, אמנם לא הרבה אבל מדי פעם בימי שישי, אני גם עובדת. כלומר מדריכה, מורת דרך וכל זה. מדריכה אנשים שעבורם יום שישי הוא יום אידיאלי ממש, יום חופש ירושלמי מושלם. נוסעים לירושלים, מזג אויר בהזמנה, פוגשים בחורה נחמדה שמבלבלת להם ת'מוח תמורת הרבה כסף, הולכים לאכול חומוס בשוק, ישנים במלון, שבת בכותל, חלום. בלי לבשל, בלי לנקות, בלי להתעצבן, בנחת. גם אני רוצה להיות בפנסיה.
כל התכניות, השאיפות, החלומות האלה, של יום השישי הרגיל נטול האירועים המיוחדים, הן תמיד תכניות גדולות מדי,אשליות ממש. תמיד תכניות בלתי אפשריות בזמן מדי, מדי קצר. קצת יותר משלוש שעות. בערך משמונה עד בערך אחת עשרה וקצת. וזהו. ברגע שמבינים את העניין הפשוט הזה, זה משנה את כל החשיבה. אין מלא זמן, יש מעט מאוד זמן. אי אפשר להספיק הכל, צריך להחליט מה הכי חשוב. לפעמים הכביסה חשובה, לפעמים החדר של הילדים הכי חשוב כי לא רואים את הרצפה, לפעמים אני חייבת עוגת שמרים לשבת ולפעמים אני רוצה חלות ביתיות. ושלא ישתמע מזה שאני איזה בלבוסטה או מינימום קרין גורן במסווה של "אה, זה שטויות. כלום עבודה, עד שהבצק תופח מכינים את המלית וכשהמלית מוכנה שופכים הכל לתבנית וכשהתבנית בתנור צ'יק צ'ק אני כבר שמה אורז". גם אם, נגיד, לפעמים זה בדיוק מה שאני עושה, אני לא רוצה שיחשבו שאני כזאת, סבבה? במחשבה שניה, אם קוראים קצת בבלוג, מבינים מיד שאני לא כזאת. אז בסדר.
בקיצור, אם יש עוגת שמרים, זה אומר שאין חלות, אם יש חלות הכביסה ממתינה, אם הכביסה מטופלת אז בחדר שלנו לא רואים את המיטה, אם החדר שלנו פיקס הדלת של המחסן תיכף נופלת מרוב הג'אנק, אם המחסן לא צועק אין בגדי שבת מגוהצים (וזה מעלה לי ת'עצבים כי אם יש משהו שמעצבן אותי יותר מילדים עם נזלת באף זה ילדים עם חולצות לעוסות. לא אכפת לי על אחרים, אכפת לי על שלי), אם יש בגדים מגוהצים אין סלטים, אם יש עשרים סלטים הילדים לא מקולחים, אם הילדים מקולחים זה זמני.
יום אחד כשאחזור להיות עקרת בית של שנות השבעים, כזו שיש לה מלא זמן, אפזר את ההכנות לשבת על פני כל השבוע. אני אעשה ה-כל. ה-כל. אין אין זה יהיה חבל על הזמן מה שאני אעשה. ולפני הדלקת נרות יובל ואני נשב על הספה עם ליקר משובח ונהיה מבסוטים. את זה קראתי בראיון עם איזה בחורה נחמדה שכל שבת לפני הדלקת נרות היא ובעלה יושבים על כוס ליקר משובח ומבסוטים על עצמם. איפה הם ואיפה אנחנו. איזה ליקר. בקושי יין לקידוש יש לנו. כלומר, יי"ש לנו, כי גם זה בניסי ניסים.
במקרים כאלה, כשיום השישי הולך ובורח לנו מבין האצבעות, ומיום שכולו הבטחה אחת גדולה הוא הופך למשהו שמאיים להתפוצץ ככל שהשעות נוקפות, צריך להכין חמין. חמין זה קל, מהיר וטעים, ומאוד יהודי. צריך בשר, עצמות, תפוחי אדמה, חומוס, חיטה, ביצים, בצל, בטטה, וקלרינט. שמים הכל בסיר, מבשלים קצת ולפני שבת מניחים על הפלטה. חם, טעים, משביע, מתאים לכולם. נעמי אוהבת עצמות, אביגיל אוהבת ביצה, בועז זורק כל מה שנותנים לו, יואב לא אוכל כלום ואנחנו זורמים.
בבוקר שבת האחרון פתחתי את הסיר וראיתי לתדהמתי שהוא כמעט עולה על גדותיו. החיטה תפסה המון נפח והחמין גדל ונהיה ענק. היה לנו המון המון חמין.
לא הספקנו להתארגן בזמן על אורחים , וכשיובל יצא לתפילה אמרתי לו "תמצא בבית הכנסת מישהו, לא חשוב מי, ותזמין לחמין". יובל נהיה לבן. "להזמין לי מין?! בבית הכנסת בשבת?! תגידי לי, אין לך בושה?!"
למרות כל הלחץ ואף הספק שיהיה לנו מה לאכול בשבת, דווקא היה אחלה חמין.
זה היופי. לא חשוב מה קורה ביום שישי, השבת תמיד תכנס, תאפס את הכל, תזכיר לנו שבסוף, כל הדאגות שלנו זה כאלה שטויות. השבת היא הרבה יותר בוגרת ואצילית מכדי שיהיה לה אכפת מכל הלחץ שלנו. היא תמיד תבוא, לרוב בזמן, ותעשה פה סדר ונחת. שבת הבאה, אם נספיק, יהיה גם ליקר. אבל רק אחרי הדלקת נרות.
meshotetot.wordpress.com 