בעלי בחו"ל

הרשומה הזו התפרסמה לפני כארבע שנים באתר "מתנחלות ברשת" ,כשעוד הייתי מתנחלת. 
הנה הקישור: http://mitnachlot.co.il/blog/124
מאז חלו כמה עדכונים, שהרי אנחנו כבר לא גרים בכפר אדומים, ולפני כשנה וקצת נולד לנו בועז כך שאני כבר אמא לארבעה ולא לשלושה. ב"ה. כבר לא רכזת פרוייקטים ביד בן צבי, אבל עדיין מורת דרך ונשואה למרוקאי כפרה עליו. הילדונת המוזכרת בפוסט כבר בכיתה ב' ולא שופכת מטרנה על הרצפה, והפרחח שהיה אז בן שנה וקצת מביס את כולם בדמקה ומדי יום מעלה תהיות פילוסופיות על הבריאה ויסודות האמונה הישראלית.
על התמונה ההיא  נוספו כמה קמטים. אני ראיתי.  חוץ מזה, היום אני פי כמה  יותר גיבורה ממה שהייתי אז. אפשר לחשוב. אז נסע ליומיים לחו"ל. קטן עלי.
הנה הפוסט ההוא במלואו.
יולי מלכא_0

בערב הקפצתי אותו למונית שנסעה לשדה התעופה, וחזרתי הביתה לילדים הישנים.
הלכתי לישון לבד, עצובה ומתגעגעת. שעתיים אחר כך הוא התקשר לספר שהגיע לשדה אחרי נסיעה משוגעת של איסוף הנשר מרחבי ירושלים. איחלנו זה לזו לילה טוב וניסיתי שוב להירדם, ללא הצלחה, מסכמת לעצמי – בעלי בדרך לחו"ל, אני בהיריון ולבד עם שני ילדים קטנים. סך הכל זה לא כזה סיפור, כולה עשרה ימים, אפשר לחשוב, יש כאלה שחיות כך את חייהן, ועוד מבחירה.

כנראה שבכל זאת נרדמתי, כי כשהתעוררתי לא הבנתי איפה האיש שלי, עד שנזכרתי – נוחת בבריסל בדרך לניו-יורק. אז נתקלתי בסוגיה שלא נדרשתי אליה קודם – אני צריכה להתקלח, אבל מה אעשה אם אחד מהילדים יתעורר ויבכה? איך אשמע אותו? ההחלטה התקבלה מהר, ועד שהיא התקבלה כבר יצאתי מהמקלחת רעננה ומרוצה. סימנתי את ה"וי" הראשון. אני לבד בבית והצלחתי להתקלח. הידד לי.

בבוקר הבא הפרחח הקטן בן השנה וקצת התעורר מוקדם, ואני לא אוהבת להתקלח בערב.  עוד לפני שהחלטתי מה לעשות הוא כבר היה איתי במקלחת, זורק כל מה שאפשר לאסלה ומפעיל את כל תוכניות ההשהיה והסחיטה במכונת הכביסה. יצאתי רעננה, מרוצה אך גם קצת לחוצה, בעיקר ממכונת הכביסה. התחלתי למנות את מספר הפעמים שאצטרך להתקלח עד שהאיש יחזור, בחישוב ממוצע של פעם ביומיים (בכל זאת חורף) + לפני שבת, היה נראה לי שאוכל לעמוד בזה.

בפעם הזאת של היעדרותו אמרתי לעצמי שיהיה לי כיף, שארגיש וונדר-וומן שמצליחה לעשות הכל לבד, וגם נהנית מזה. יאללה. ארגנתי ערב בנות – אפיתי עוגה, הכנתי פסטה, הבית היה נקי ומסודר, והילדים הלכו לישון, כשאני שוכבת לצדה של הילדונת. מראש תדרכתי את החברות שהדלת תהיה פתוחה ושכל הדברים יהיו על השיש. לקראת סוף הערב התעוררתי והופתעתי לגלות את כולן מבסוטות, שותות תה על המרפסת. חסרוני לא הורגש.

למחרת החלטתי שאני עושה מעשה, שקשור לאוטו, כלומר מעשה שיש בו גבורה יתרה. הגעתי לעבודה והלכתי לחפש את אלדד, אחראי התחזוקה. תוך חמש דקות אלדד קיבע בתקרת האוטו איזו חתיכת בד שהתנפנפה לה כבר שבועות מעל כיסא הנהג והסתירה את שדה הראייה.

"תגידי לבחור שלך שנסעת לבד למוסך, חיכית בתור כשסביבך עשרה גברברים מוסכניקים, ושזה עלה לך 300 ₪". ככה ייעץ לי אלדד ואני רשמתי.

אתגרי יום שישי היו לארוז לבד מזוודה לנסיעה לשבת, לקלח ולהתקלח, להשאיר בית נקי למשפחה שבאה להתארח כשאנחנו לא נהיה, ולהכין שתי עוגות לאחיינים.
את העוגות הקדמתי להכין יום לפני, את המזוודה ארזתי תוך בדיקה חוזרת ונשנית שפריטים חיוניים לא נזרקו ממנה היישר לאסלה, קילחתי את העוללים ובדרך יצאתי מקולחת בעל כורחי, שטפתי את הרצפה בשבע דקות כשאחד יושב חגור בכיסא האוכל והשנייה על הספה.

זהו, המזוודה הייתה ארוזה, הבית מסודר, הילדים מקולחים, לבושים בגדי שבת, מוכנים לצאת.
את המים משטיפת הרצפה שפכתי מחוץ לדלת. לא הספקתי להגיד "בעלי בחו"ל-אני בהריון-עם שני ילדים-מסתדרת-תודה", ושני הילדים שלי  ישבו בתוך שלולית המים שבחוץ, מבסוטים כמו שלא נראו מזמן ובבגדי שבת.
לקחתי נשימה ארוכה, הכנסתי אותם פנימה ובדקתי שרוב הבגדים עדיין בצבע לבן, והחלטתי שגם אפור הולך. אפור זה דומה לכסוף,כסוף זה חגיגי,  זה בסדר.
הילדונת  שכבר הייתה מוכנה לגמרי ליציאה – חטפה ת'ג'ננה,  ובשבריר שניה כמויות של אבקת מטרנה שנארזו לטובת הנסיעה, נשפכו על הרצפה שזה עתה נשטפה.
די. הבגדים יתייבשו בדרך, הרצפה עם מגבונים, השלולית בשמש. תיכנסו כבר לאוטו וניסע.

ארבעת הימים הבאים עברו עלינו בכסיסת ציפורניים ובציפייה דרוכה, וביום הגדול נסענו לשדה התעופה, שאין מקום נחמד ממנו אלא אם אתה הוא זה ששואל את כולם "ארזת לבד"?.
בלוני הליום רבים שנמלטו מידיים נרגשות היו תלויים תחת התקרה הגבוהה של אולם מקבלי הפנים. התקרבנו לפתח, הילדים צעקו "אב-א" לאנשים זרים לחלוטין, והנה סוף-סוף אבא שלנו! חיבוקים נרגשים ושמחה גדולה, והביתה.

"תגידי רגע", שאל פתאום האיש , "תיקנת את הבד המשתלשל?"
– "כן, אל תשאל, נסעתי לבד למוסך, עמדתי בתור, היו מסביבי מלא מוסכניקים חרמנים וזה.  ואתה יודע כמה זה עלה? 300 ₪ זה עלה לי! אין לאנשים בושה".

כמה טוב שבאת הביתה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s